דיכאון וחרדה בגיל השלישי – פודקאסט כתוב עם ד”ר דן מנשס

בגיל המבוגר, מצבים כמו דיכאון, חרדה, ירידה בזיכרון או בלבול נוטים להיראות אחרת מאשר אצל צעירים. לעיתים בני המשפחה שמים לב לשינוי — אך אינם יודעים אם מדובר בהזדקנות טבעית, בעומס רגשי או בתחילתה של מחלה.
בפודקאסט הכתוב הבא, ד”ר דן מנשס, פסיכיאטר מומחה לפסיכוגריאטריה, מסביר בצורה מעמיקה ורגישה איך מזהים תסמינים, מתי צריך לפנות לעזרה, ואיך נראה טיפול טוב בגיל השלישי.

 1. איך מזהים תסמיני דיכאון בקשיש שלא מדבר על רגשות?

דיכאון אצל קשישים כמעט אף פעם לא נראה כמו “אני עצוב”. הוא מופיע דרך הגוף: עייפות, ירידה ביוזמה, האטה, תלונות פיזיות, הסתגרות או אובדן עניין. גם שינוי בזיכרון יכול להיות דיכאון ולא דמנציה. צריך להקשיב לא רק למה שהוא אומר — אלא למה שהוא הפסיק לומר.

הרחבה – דברי ד”ר מנשס דן:

אחת האשליות הגדולות בעבודה עם קשישים היא לחשוב שדיכאון תמיד נראה כמו דיכאון. אצל אדם צעיר, אנחנו מצפים לשמוע ניסוחים כמו “אני עצוב”, “אין לי חשק”, “אני מרגיש חסר ערך”. אבל בגיל המבוגר, הרגש מתורגם לגוף, להתנהגות, לשתיקה. הקשיש לא תמיד מדבר את השפה של רגש, לפעמים הוא מדבר את השפה של כאב, של עייפות, של תלונה סומטית (גופנית), של ויתור.

דיכאון בגיל השלישי הוא לעיתים “דיכאון שקט”. הוא נוטה להופיע דרך האטה, הסתגרות, חוסר יוזמה, הזנחה עצמית, ירידה באכילה או בשינה, ולעיתים גם דרך חרדה, עצבנות או התעסקות מוגזמת בגוף ובבריאות. כשאדם אומר “אין לי כוח לקום”, “מה הטעם?”, או “אני לא רוצה להיות עול”, זה לא רק תיאור של מצב פיזי, זו קריאה של מצוקה רגשית.

מה שמיוחד בדיכאון בגיל השלישי הוא שהביטוי הרגשי מוחלף לעיתים בביטוי קוגניטיבי או גופני. אנחנו רואים ירידה בריכוז ובזיכרון (“פסאודו-דמנציה”), תלונות גופניות מרובות (“דיכאון סומטופורמי”), או שינוי בהתנהגות (“הוא פשוט נהיה אדם אחר”).

חשוב להבין שהשתיקה הרגשית איננה רק “חוסר מודעות”, היא לעיתים מנגנון הגנה של שנים. קשיש שלא מדבר על רגשות אולי גדל בדור שבו רגש היה חולשה, או חווה לאורך חייו אובדנים שאילצו אותו “להחזיק את עצמו” כדי לשרוד. לכן, כשאנחנו שואלים אותו “איך אתה מרגיש?”, הוא עשוי להתכווץ. אבל אם נשאל “איך עובר עליך היום?”, “מה השתנה מאז שאשתך נפטרה?”, “מה אתה מרגיש בגוף כשאתה קם בבוקר?”  ייפתח חלון עדין לעולם פנימי שאיננו נגיש במילים ישירות.

גם כאן, התפקיד שלי הוא לתרגם. להבין שדיכאון בגיל המבוגר לא מדבר במילים, הוא מתבטא בהיעדרן. לפעמים דווקא השקט, האדישות, הסדר המוגזם, או הקושי לוותר על שליטה, הם הביטויים הרגשיים של כאב.

ולכן, לזהות דיכאון בקשיש שלא מדבר על רגשות, זה להקשיב לא למה שהוא אומר, אלא למה שהוא כבר הפסיק לומר.

 2. למה דיכאון נראה אחרת בגיל המבוגר?

בגיל השלישי הדיכאון פחות “דרמטי” ויותר “כבוי”: עייפות, האטה, ירידה בחשק, תלונות גופניות, ואדישות. זה קורה בגלל שינויים מוחיים, מחלות רקע, אובדנים, בדידות וירידה במשאבים נפשיים.

הרחבה – דברי ד”ר מנשס דן:

דיכאון בגיל המבוגר הוא לא רק אותה מחלה “עם שיער לבן” , הוא מצב רגשי שנשזר בתוך סיפור חיים שלם. כדי להבין למה הוא נראה אחרת, צריך להסתכל על מכלול של שינויים – ביולוגיים, פסיכולוגיים וחברתיים שמעצבים מחדש את הדרך שבה אדם חווה כאב.

מבחינה ביולוגית, המוח המזדקן משתנה. רמות הסרוטונין, הדופמין והנוראדרנלין פוחתות, יש שינויים בכלי הדם ובחומר הלבן במוח, ולעיתים נזק מצטבר כתוצאה מתרופות או ממחלות כרוניות. המשמעות היא שהוויסות הרגשי נעשה פגיע יותר, ושיש חפיפה גדולה בין דיכאון, ירידה קוגניטיבית ועייפות פיזית. לכן, במקום דיכאון “דרמטי” עם בכי וייאוש, אנחנו רואים לעיתים דיכאון שטוח, עם עייפות, ירידה ביוזמה, האטה פסיכומוטורית שהיא מעין “כיבוי איטי” של האנרגיה הנפשית.

בעומק הדברים, יש כאן שינוי בעמדות החיים. הזדקנות מעמתת את האדם עם שאלות של אובדן, של תפקיד, של שליטה, של גוף, של משמעות. לפעמים, האדם המבוגר לא מרשה לעצמו להרגיש דיכאון, כי הוא למד לאורך חייו שצריך “להחזיק מעמד”, “לא להתלונן”, “לא להכביד”. הרגש נחסם ומוצא מוצא בגוף או בהתנהגות. אנחנו רואים דיכאון שמתבטא באדישות, בריחוק, בזעם שקט, או בחרדה קיומית.

מבחינה חברתית, יש גם שינוי בהקשרים. הבדידות, תחושת חוסר התועלת, המעבר מתפקיד פעיל לתפקיד של “נזקק”, השכול – כל אלה יוצרים קרקע פורייה לדיכאון. אבל שוב, הדיכאון לא מתבטא בבכי אלא בוויתור על קשרים, בחוסר עניין, באמירה “עזבו, כבר אין לי כוח לזה”.

לכן, אפשר לחשוב על כך שהזקנה מפגישה את האדם עם הלא-מודע שלו באופן ישיר יותר. כשאין עבודה, כשאין תפקידים חברתיים שמגנים עליו, עולים תכנים שהודחקו שנים. הדיכאון בגיל המבוגר יכול להיות, במובן מסוים, ניסיון של הנפש לעכל את מה שלא עוכל בעבר – אשמה, אובדן, תוקפנות, חרדת מוות. לפעמים זה נראה כמו עייפות; לפעמים כמו נוקשות; לפעמים כמו שתיקה.

ולכן, דיכאון בגיל השלישי הוא לא רק מצב פתולוגי אלא גם סיפור קיומי. הוא מתרחש על רקע חיים שלמים, והוא מדבר בשפה אחרת. כדי להבין אותו, צריך לדעת לתרגם את השפה הזאת – את ה”לא חשוב”, את ה”עזוב אותי”, את ה”אני בסדר” – למילים של כאב ותקווה.

 3. האם טיפול תרופתי מתאים בגיל 80?

כן. טיפול תרופתי בגיל השלישי אפשרי ובטוח — כשהוא מותאם אישית, במינון נמוך ובהדרגתיות. דיכאון בגיל המבוגר אינו “נורמלי” וניתן לשפר אותו משמעותית עם טיפול נכון.

הרחבה – דברי ד”ר מנשס דן:

התשובה הקצרה היא כן — אבל בתבונה, ברגישות ובדיוק רב.
הגיל עצמו אינו סיבה להימנע מטיפול, אלא סיבה להתאים אותו.

אצל קשיש בן 80, מערכת הגוף והנפש נמצאות באיזון עדין. קצב חילוף החומרים איטי יותר, יש יותר רגישות לתופעות לוואי, יותר אינטראקציות בין תרופות, ולעיתים גם ירידה קוגניטיבית שמקשה על דיווח מדויק. אבל מנגד הסבל הוא אמיתי, והתגובה לטיפול יכולה להיות דרמטית ומשמעותית.

דיכאון בגיל המבוגר אינו “נורמלי” והוא לא “עובר מעצמו”. אם אדם בן 80 יושב בבית, קם בבוקר בלי משמעות, אוכל מעט, לא יוצא, לא מדבר אז זו מחלה שדורשת טיפול. ובמקרים רבים, התרופה הנכונה יכולה לשנות את איכות חייו: להחזיר לו אנרגיה, עניין, יכולת קשר, ולעיתים אפילו לשפר את התפקוד הקוגניטיבי.

הגישה הפסיכוגריאטרית מדברת על איזון: לשלב בין תרופות לפסיכותרפיה, בין טיפול רגשי לתמיכה משפחתית. המטרה היא לא “להעלים תסמינים”, אלא להחזיר חיים.
אנחנו בוחרים תרופות שמותאמות לגיל – תרופות עם פרופיל אנטיכולינרגי נמוך, עם פחות סיכון לנפילות או לבלבול, במינונים מדורגים (“start low, go slow”) ועם מעקב צמוד.

אבל אולי חשוב יותר מהתרופה זה היחס לתרופה. בגיל הזה, קיים פחד עמוק מתלות, מאיבוד שליטה, מהתערבות חיצונית. לכן, המטפל צריך לדעת להציג את התרופה לא ככניעה, אלא כגשר לחיים טובים יותר: “זו לא תרופה שמחליפה אותך , היא רק עוזרת לך למצוא מחדש את הכוחות שלך.”

אפשר לומר שטיפול תרופתי בגיל 80 הוא גם פעולה של תיקון. הוא מאפשר לאדם להזדקן מתוך חיבור, לא מתוך התכווצות. הוא לא “מכהה” את הרגש – הוא לפעמים משחרר אותו, מאפשר לרגש להתקיים, למחשבה להיות חופשית, לקשר להתחדש.

כך שהשאלה האמיתית איננה “האם התרופה מתאימה לגיל 80?” אלא “האם אנחנו מוכנים לאפשר לאדם בן 80 להרגיש שוב חי?”.

 4. איך משפיעה בדידות על מצב הנפש?

בדידות בגיל השלישי היא גורם סיכון משמעותי לדיכאון, ירידה קוגניטיבית, חרדה והחמרה רפואית. היא לא עוסקת רק ב”חוסר אנשים”, אלא בתחושת ניתוק וחוסר משמעות.

הרחבה – דברי ד”ר מנשס דן:

הבדידות היא אולי “המגפה השקטה” של הזקנה, אבל היא הרבה מעבר למצב חברתי – היא מצב קיומי, רגשי, ואפילו ביולוגי.

בדידות איננה רק העדר אנשים סביבך, היא חוויה של נתק, של חוסר הדהוד, של חיים ללא עדות. אדם מבוגר יכול להיות מוקף בילדים, מטפלים ונכדים ועדיין להיות בודד. הבדידות האמיתית היא התחושה שאין מי שרואה אותי באמת, שאין למילים שלי הד, שאין טעם לשתף כי “אף אחד כבר לא שומע אותי”.

הבדידות פוגעת בתחושת המשמעות ובתחושת הזהות. כשהאדם מאבד את התפקידים שהגדירו אותו – עבודה, הורות פעילה, זוגיות, הוא מאבד חלקים מהעצמי שלו. הבדידות אז הופכת למראה שמחזירה אליו את השאלה: “מי אני עכשיו?” אצל חלק מהקשישים זה מעורר תהליך של התכנסות, אבל אצל אחרים  תחושת ריק עמוק, דיכאון, ואף ירידה קוגניטיבית.

מבחינה ביולוגית, אנחנו יודעים שהבדידות איננה רק רגשית – היא גם פיזיולוגית. היא מעלה את רמות הקורטיזול, פוגעת במערכת החיסון, מעלה סיכון לדמנציה ולמוות מוקדם. אפשר לומר שהמוח האנושי “מתכווץ” מעט כשאין לו עם מי להיות כי הקשר הוא צורך ביולוגי בסיסי, לא מותרות רגשיות.

הבדידות בגיל השלישי לעיתים נוגעת בשורש קיומי עמוק: היא מפגישה את האדם עם סופיותו, עם הידיעה שהוא נשאר לבדו עם זיכרונותיו. יש בה גם ממד של אבל על מה שאבד, על קשרים שלא נמשכו, על גרסאות עצמיות שנשכחו. לפעמים, בדידות כזו מעוררת דיכאון; ולפעמים דווקא חרדה קיומית כי אם אין מי שיראה אותי, האם אני עדיין קיים?

מבחינה קלינית, אנחנו רואים שבדידות משנה את התמונה הרגשית: היא גורמת לירידה במוטיבציה, לפסיביות, לפגיעה בשינה ובתיאבון, לירידה קוגניטיבית — ולעיתים יוצרת מעגל אכזרי: ככל שהאדם בודד יותר, כך הוא מתכנס יותר, וככל שהוא מתכנס – כך הוא נהיה בודד יותר.

אבל חשוב לומר גם משהו אנושי: הבדידות איננה גזירת גורל. אפילו קשר קטן, דיאלוג אמיתי, יכול לשנות את מסלול חייו של אדם מבוגר. כשאדם מרגיש שמישהו באמת מתעניין בו – לא רק בבריאות שלו, אלא בסיפור שלו – משהו בו מתעורר מחדש.

לכן, כשאנחנו מדברים על בריאות הנפש בגיל השלישי, אנחנו בעצם מדברים על קשר. על האפשרות להמשיך להרגיש חלק מהעולם, גם כשגוף ונפש משתנים.

 5. האם ניתן לשלב טיפול רגשי לקשישים?

רבים דווקא בגיל המבוגר פתוחים יותר מהצפוי לטיפול רגשי — במיוחד כשנוצר מרחב בטוח, רך ולא שיפוטי.

הרחבה – דברי ד”ר מנשס דן:

בהחלט — לא רק שניתן, אלא שלעתים זהו אחד הדברים המשמעותיים ביותר שאפשר להציע.
הנחת היסוד ש”קשיש כבר לא משתנה” נובעת מתפיסה ישנה, שמבלבלת בין ירידה קוגניטיבית לבין חוסר גמישות נפשית. אבל דווקא בגיל הזה, כשהמסכות החברתיות נושרות, כשהאדם מתבונן על חייו במבט סיכום, מתפנה מקום לנגיעה רגשית אמיתית.

טיפול רגשי בגיל המבוגר מאפשר לאדם לעבד פרקים שלמים מחייו שעד כה הודחקו או נותרו בלתי פתורים — אובדנים, יחסים הוריים, שאלות זהות, חרדת מוות. יש תחושה של “זו ההזדמנות האחרונה לעשות שלום עם עצמי”. לא פעם, טיפול בגיל 80 הוא טיפול של חסד, של ריפוי מאוחר, של פיוס.

אפשר לומר שהזקנה יוצרת תנאים ייחודיים לעומק רגשי. כשאין צורך עוד “להוכיח”, אפשר להרגיש. כשהגוף נחלש, לעיתים הנפש נפתחת. פעמים רבות, דווקא בשלב הזה יש מוכנות גדולה יותר למגע עם פגיעות, עם אשמה, עם תלות – חומרים שהיו מאיימים בגיל צעיר יותר. לכן, טיפול רגשי בגיל המבוגר הוא לעיתים לא פחות עמוק, אלא פשוט שקט יותר, רך יותר.

מבחינה קלינית, חשוב כמובן להתאים את סוג הטיפול: לעיתים טיפול קצר-מועד וממוקד, לעיתים טיפול דינמי תומך, ולעיתים CBT או טיפול משולב עם בן משפחה. יש מטופלים שנהנים מתהליך מילולי מלא, ואחרים שמתחברים דווקא לטיפול רגשי לא-מילולי – אמנות, מוסיקה, תנועה, נוכחות.

ולבסוף הטיפול הרגשי בגיל הזה הוא ביטוי של אמונה באדם – אמונה בכך שגם בגיל 90 אפשר להרגיש, להשתנות, לצמוח. זה מסר מרפא בפני עצמו. לא מדובר רק ב”טיפול”, אלא במפגש שמחזיר תחושת חיות, ערך ומשמעות.

אפשר לומר שטיפול רגשי בגיל השלישי איננו טיפול “למרות הזקנה” — הוא טיפול מתוך הזקנה: מתוך ההבנה שהזדקנות היא לא סוף הסיפור, אלא הזדמנות להעמיק את הסיפור.

 6. איך אפשר לעזור למטופל קשיש שמסרב לאשפוז?

הסירוב כמעט תמיד נובע מחשש מאיבוד שליטה, פחד מהלא־נודע ותחושת פגיעה בכבוד. הדרך להתמודד היא דרך הקשבה, הסבר הדרגתי, התאמת חלופות וגיוס אמון.

הרחבה – דברי ד”ר מנשס דן:

ההתנגדות לאשפוז בגיל המבוגר איננה בהכרח “בעיה”,  לעיתים היא ביטוי עמוק לצורך בזהות, בשליטה ובכבוד. בעבור אדם בן שמונים או תשעים, אשפוז אינו רק אירוע רפואי; הוא גם סמל של איבוד חירות, של סוף הדרך, של הפיכה ממישהו שמחליט למישהו שמחליטים עליו.

לכן, הצעד הראשון הוא לא לשבור את ההתנגדות, אלא להקשיב לה. להבין מה המשמעות של האשפוז בעיני המטופל. יש שמפחדים מכאב, יש שמפחדים ש”לא יחזרו הביתה”, יש שמרגישים שברגע שיעברו את סף המחלקה הם כבר לא שייכים לעולם החי. לעיתים ההתנגדות היא הדרך האחרונה של האדם להרגיש שיש לו קול.

בנוסף, סירוב לאשפוז יכול להיות ביטוי של מאבק פנימי בין העצמי התלוי לעצמי האוטונומי. ככל שהגוף נחלש, מתעוררת חרדה עמוקה סביב תלות והאשפוז נחווה כמו כניעה טוטאלית לתלות הזו. לפעמים דווקא הדיאלוג סביב הסירוב הוא רגע טיפולי בפני עצמו שבו האדם חווה שמכבדים את רצונו, שגם במצבו יש לו בחירה.

מבחינה קלינית, יש כמה עקרונות מנחים:

1. להבין את הרקע הרפואי והנפשי – האם ההתנגדות נובעת מחשש רציונלי, מירידה קוגניטיבית, מדיכאון, מדליריום, או פשוט מצורך בשליטה?
2. לגייס אמון – לדבר בגובה העיניים, להסביר מה צפוי, לשתף בהחלטות, אפילו בפרטים קטנים (“איזו מחלקה תעדיף?”, “מה חשוב לך שייקחו מהבית?”).
3. להציע אלטרנטיבות – לעיתים אשפוז יום, השגחה בבית, או מסגרת שיקומית זמנית יכולים להוות פתרון ביניים שמפחית את החרדה.
4. לשתף את המשפחה, אך גם להגן על העצמאות של המטופל. כשבני משפחה לוחצים, הוא לעיתים נאחז בסירוב עוד יותר , דווקא כדי לשמור על תחושת שליטה.

רק כשיש סיכון ממשי לעצמו או לאחרים, נבחנת האפשרות של אשפוז כפוי — אך גם אז, חשוב לזכור שזהו תמיד אמצעי אחרון, ושהמטרה היא שיקום ולא שליטה.

אבל אולי המסר המרכזי הוא אחר: אדם קשיש שמסרב לאשפוז מבקש שיכירו באנושיות שלו. שהוא עדיין אדם חושב, מרגיש, עם רצון, גם אם הרצון הזה לא “נוח”. לפעמים הדרך לעזור לו היא דווקא לא להכריח, אלא להישאר לידו  להקשיב, להרגיע, להחזיק את הפחד יחד איתו, עד שיתאפשר צעד אחד נוסף.

אפשר לומר שהמבחן האמיתי של רפואה בגיל השלישי הוא לא כמה הצלחנו לטפל – אלא כמה הצלחנו לא לפגוע בכבודו של האדם כשניסינו להציל אותו.

 7. מה עושים כשיש חרדה אחרי אשפוז או מחלה?

אחרי מחלה קשה, רבים חווים חרדה קיומית: פחד מהחמרה, פחד להיות לבד, דריכות או אי־שקט. טיפול רגשי ותמיכה מחזירים תחושת שליטה.

הרחבה – דברי ד”ר מנשס דן:

אחרי אשפוז או מחלה קשה, אנשים רבים חווים תחושת חרדה, לפעמים בעוצמות שמפתיעות גם אותם. זה לא רק פחד מהמחלה עצמה, אלא משהו עמוק יותר: הפחד להיות פגיע. בגיל המבוגר, מחלה גופנית איננה רק אירוע רפואי, היא טלטלה קיומית שמזכירה לאדם את שבריריות החיים ואת התלות באחרים.

מבחינה פסיכולוגית, החרדה הזו נובעת מהתנגשות בין שני כוחות: מצד אחד, הרצון לחזור לשגרה ולשלוט בחיים; מצד שני, הידיעה שכבר אין שליטה מלאה. הגוף, שפעם היה מובן מאליו, הופך פתאום למקור של אי-ודאות. כל תחושת דופק, כל כאב קטן מעוררים חשש מהחמרה, מהמוות, מהאשפוז הבא.

ממבט פנימי עמוק, אפשר לחשוב על החרדה הזו כעל “חרדת פירוק” – הפחד שהגוף כבר לא שומר עלי, שהאני מתמוסס. לפעמים זה מתבטא בהיצמדות יתר לבני משפחה, ולעיתים דווקא בהכחשה מוחלטת, בהעמדת פנים ש”אני בסדר גמור”. שני הקצוות האלה — ההיצמדות וההכחשה — הם דרכים שונות להתמודד עם אותו פחד קיומי.

מבחינה קלינית, חשוב לדעת לזהות את החרדה הזו, כי היא עלולה להתפספס. לעיתים היא נראית כמו אי-שקט, נדודי שינה, ירידה בתיאבון, הימנעות מבדיקות רפואיות, או דכדוך. לעיתים היא מובילה לפחדים ספציפיים – לצאת מהבית, להיות לבד, להתרחק מבית החולים (“מה אם יקרה לי משהו שוב?”).

מה אפשר לעשות?

1. לתת לגיטימציה – להסביר שהחרדה היא תגובה טבעית לטראומה גופנית, ושאין “להיות חזק” משמעו “לא לפחד”.
2. לשקם את תחושת השליטה – דרך שגרה יומיומית, פעילות גופנית עדינה, קביעת מטרות קטנות (“היום אני יוצא החוצה לחמש דקות”).
3. לטפל בחרדה עצמה – באמצעות פסיכותרפיה תומכת, CBT, טכניקות הרפיה, ולעיתים תרופות קצרות טווח.
4. לחזק את מערכת התמיכה – בני משפחה, קבוצות תמיכה, או קשר טיפולי רציף שיוצר תחושת המשכיות וביטחון.

לסיכום, אפשר לומר שהחרדה שלאחר מחלה היא ניסיון של הנפש לעכל את הפגיעות החדשה. היא איננה אויב אלא קריאה להסתגלות מחודשת, להזמנה להיות שוב בקשר עם הגוף, אבל הפעם ממקום של חמלה ולא של שליטה. ולפעמים, דווקא מתוך החרדה הזו נולדת תובנה חדשה: שהחיים אינם מובנים מאליהם, ושגם בגיל 80 אפשר להרגיש מחדש את הערך של כל יום.

 8. האם פעילות גופנית יכולה להחליף טיפול תרופתי?

לא. פעילות גופנית חשובה מאוד, משפרת מצב רוח וזיכרון — אבל בדיכאון משמעותי היא לרוב לא מספיקה ללא תמיכה תרופתית.

הרחבה – דברי ד”ר מנשס דן:

פעילות גופנית היא אולי אחת התרופות היעילות והזמינות ביותר שיש לנו אבל היא איננה תחליף מוחלט לטיפול תרופתי, אלא חלק בלתי נפרד מהגישה הכוללת לבריאות הנפש בגיל המבוגר.

אנחנו יודעים היום ממחקרים רבים שפעילות גופנית משפיעה על המוח לא פחות מאשר על השרירים: היא מעלה רמות סרוטונין, דופמין ונוראדרנלין, משפרת את זרימת הדם למוח, מגבירה נוירוגנזה באזורים כמו ההיפוקמפוס, ומשפרת את איכות השינה, הריכוז והוויסות הרגשי. היא גם מחזקת את תחושת השליטה – מרכיב קריטי בהחלמה מדיכאון וחרדה.

אבל יש הבדל חשוב: פעילות גופנית היא טיפול עוצמתי אך איטי ותלוי במוטיבציה. היא מצוינת במניעה, בשמירה על שיפור, ובהפחתת מינוני תרופות. אבל אצל קשיש בדיכאון משמעותי, עם חוסר אנרגיה, ירידה בתיאבון, אשמה או מחשבות על מוות יהיה קשה לבנות תהליך של פעילות גופנית ללא תמיכה תרופתית ראשונית.

לכן, אפשר לומר שהתרופה מחזירה את הכוח להתחיל והפעילות הגופנית מחזירה את הרצון להמשיך. התרופה משיבה לאדם את היכולת לקום מהמיטה; הפעילות הגופנית עוזרת לו להרגיש שוב שהוא חי.

לכן, בעבודה פסיכוגריאטרית אנחנו לא שואלים “תרופה או פעילות גופנית?” אלא “איך משלבים ביניהן נכון?”
לפעמים מתחילים במינון נמוך של תרופה כדי לאפשר פתיחת חלון לאנרגיה; אחר כך מוסיפים הליכות קצרות, קבוצות תנועה, פיזיותרפיה עם ממד רגשי, כך שהגוף הופך שוב לבעל ברית ולא לאויב.

בסופו של דבר, פעילות גופנית בגיל המבוגר היא לא רק “אימון” היא שפה של חיות, של נוכחות, של שיבה לגוף ולחיים. אבל כשמדובר בדיכאון משמעותי, אין סיבה להעמיס על אדם מבוגר את הדרישה “שתתמודד לבד דרך תנועה”. לפעמים צריך עזרה ביולוגית כדי להחזיר את היכולת בכלל לרצות לזוז.

אז לא, פעילות גופנית לא תמיד מחליפה תרופה אבל היא בהחלט מחלימה את מה שהתרופה לבדה לא יכולה: את תחושת המשמעות, הקשר והחיות.

 9. איך משפיע חוסר שינה על מצב הרוח?

שינה מקוטעת או חסרה גורמת לעלייה בחרדה, ירידה בוויסות רגשי, עייפות קוגניטיבית ולעיתים החמרת דיכאון.

הרחבה – דברי ד”ר מנשס דן:

שינה היא לא רק מנוחה, היא פעולה ביולוגית ורגשית של ריפוי.
כשאנחנו ישנים, המוח “מנקה” את עצמו מרעלים מטבוליים, מארגן זיכרונות, ומווסת רגשות.
ולכן, כשאין שינה אין ויסות. אין עיבוד. אין רגיעה.

בגיל המבוגר, שינה נעשית שברירית יותר, יש פחות שינה עמוקה, יותר יקיצות, לעיתים גם שימוש בתרופות או מחלות רקע שמפריעות למעגל העירות והשינה. אבל החוסר הזה איננו רק טכני: הוא פוגע ישירות במצב הרוח.

מבחינה ביולוגית, חוסר שינה גורם לשינויים במערכות הדופמין, הסרוטונין והקורטיזול. רמות הקורטיזול עולות, ועם הזמן נוצר מעגל של דריכות יתר – הגוף “על משמר”, הנפש לא נרגעת, וכל רגש קטן מתעצם. מחקרים מראים שחוסר שינה מגביר סיכון לדיכאון, לחרדה ואף לפגיעה קוגניטיבית.

מבחינה פסיכולוגית, השינה היא מעין “גבול בין היום למחר”. כשהאדם לא ישן, הגבול הזה מטשטש – הזמן מתערבב, החוויה הקיומית נעשית חסרת אחיזה. אצל קשישים, זה עלול להתבטא בעצבנות, רוגז, בכי קל, תחושת חוסר תקווה, ולעיתים אף במחשבות פסימיות או חרדה קיומית (“אני לא מצליח לישון, אולי משהו בי התקלקל”).

בנוסף, השינה מסמלת שחרור שליטה, להירדם, להיעלם זמנית. אצל אנשים מבוגרים, במיוחד אחרי תקופות של אובדן או טראומה גופנית, יש לפעמים חרדה סמויה משחרור השליטה הזו. חוסר השינה אז הופך למנגנון הגנה: “אם אשן, אולי לא אתעורר”. לכן, לפעמים מאחורי נדודי שינה מסתתר פחד מוות או פחד להיות לבד.

מבחינה קלינית, אנחנו רואים שחוסר שינה יכול להיות גם תסמין של דיכאון אבל גם גורם שמחמיר אותו. זה מעגל שמזין את עצמו: הדיכאון פוגע בשינה, והשינה הפגועה מעצימה את הדיכאון. לכן, בטיפול פסיכוגריאטרי איכותי, התייחסות לשינה היא חלק אינטגרלי מהטיפול במצב הרוח.

ומה אפשר לעשות?

• לשפר היגיינת שינה – שעות קבועות, חשיפה לאור יום, הפחתת קפאין, טקס קבוע לפני השינה.
• לטפל בגורמים גופניים (כאב, תסמונת רגליים חסרות מנוחה, דום נשימה בשינה).
• להשתמש בזהירות בתרופות שינה – במיוחד כאלה שאינן פוגעות בקוגניציה.
• ובמקרים רבים — לטפל בדיכאון עצמו: כשהמחשבות נרגעות, גם השינה חוזרת.

ולבסוף, אפשר לומר שכשאדם מבוגר מתחיל לישון שוב הוא בעצם מתחיל שוב להאמין בעולם. השינה מחזירה תחושת ביטחון פנימית, שהלילה יחלוף ויהיה מחר.

 10. האם כדאי לערב את המשפחה בטיפול?

כן — אבל בצורה רגישה. המשפחה לעיתים רואה דברים שהמטופל לא רואה, אבל גם המטופל צריך לשמור על אוטונומיה.

הרחבה – דברי ד”ר מנשס דן:

בהחלט – אבל בצורה חכמה, רגישה ומותאמת.
בגיל המבוגר, האדם איננו רק “מטופל”, הוא חלק ממארג משפחתי מורכב שבו כל צעד טיפולי נוגע ביחסים ישנים: בין הורה לילד, בין המטופל לבן או בת הזוג, בין שליטה לתלות.

המשפחה היא מקור מידע חיוני: היא רואה את השינויים בתפקוד, בשינה, בתיאבון, בהתנהגות. לעיתים המטופל עצמו ממעיט בתסמינים או מתקשה לתאר אותם. בני המשפחה עוזרים להבין את מהלך המחלה, את השגרה, את רמת הסיכון ואת רשת התמיכה.
אבל מעבר למידע – המשפחה היא גם חלק מהטיפול עצמו.
כשאנחנו מטפלים באדם בן 80 או 90, אנחנו בעצם מטפלים גם בבת, בבעל, בנכד – בכל מי שנושא יחד איתו את חרדת האובדן, את תחושת העומס, את האשמה (“אני לא עושה מספיק”) או את הקושי להיפרד מתפקידים ישנים.

לכן בטיפול, המטפל נדרש להכיל גם את כאבם של הילדים שמאבדים לאט את ההורה, וגם את הצורך של ההורה לשמור על אוטונומיה.
לערב את המשפחה בטיפול זה לא רק לשתף אותה במידע רפואי, אלא לעזור לה לעבור תהליך רגשי: להכיר בפגיעות של ההורה מבלי ליטול ממנו את כבודו.

עם זאת, חשוב לזכור שהמעורבות המשפחתית צריכה להיות מותאמת לרצון המטופל. לפעמים, דווקא ההגנה על פרטיותו חשובה לו יותר מהכול. במקרים כאלה, תפקידנו הוא למצוא את שביל הזהב: לשמור על ברית טיפולית עם המטופל, תוך בנייה הדרגתית של אמון עם המשפחה.

מבחינה טיפולית, כשמשפחה משתתפת בטיפול  התוצאות כמעט תמיד טובות יותר: יש פחות בדידות, פחות נשירה מטיפול, ותחושת ביטחון גדולה יותר. בני המשפחה גם לומדים איך לתמוך מבלי לחנוק, איך להקשיב מבלי לתקן, ואיך להיות חלק ממסע ההחלמה ולא ממעגל החרדה.

ולבסוף,  טיפול בגיל השלישי הוא הזדמנות משפחתית נדירה: הוא מאפשר תיקון של דיאלוגים ישנים, אמירות שלא נאמרו, ריכוך של כעסים בני עשרות שנים. לעיתים, עצם השיחה המשפחתית סביב השולחן עם המטפל היא רגע של חסד  שבו נבנה מחדש קשר שנשחק עם השנים.

לכן, כן – כדאי לערב את המשפחה. לא רק כדי “לעזור בטיפול”, אלא כדי להפוך את הטיפול עצמו למרחב שבו המשפחה לומדת מחדש מה זה להיות יחד, גם כשהגוף נחלש אבל הקשר נשאר.

 11. מה ההבדל בין דיכאון לתשישות נפשית?

תשישות היא שחיקה רגשית; דיכאון הוא מצב רפואי עמוק יותר. תשישות משתפרת עם מנוחה, בעוד דיכאון לא משתפר ללא טיפול.

הרחבה – דברי ד”ר מנשס דן:

דיכאון הוא מחלה; תשישות נפשית היא תגובה אנושית.
אבל במציאות הקלינית  הגבול ביניהן דק, ולעיתים עובר דרך הסיפור האישי של המטופל.

דיכאון הוא מצב רפואי-נפשי שמאופיין בשינוי בתפקוד של מערכות מוחיות הקשורות למוטיבציה, לרגש ולחשיבה.
יש ירידה מובהקת במצב הרוח, אובדן עניין והנאה, פגיעה בשינה ובתיאבון, האטה או אי שקט פסיכומוטורי, אשמה, ירידה באנרגיה, ולעיתים מחשבות על מוות.
זהו מצב שבו הנפש כבר אינה מצליחה להתאושש בעצמה  גם כשהנסיבות משתפרות.
העולם נחווה ככבוי, חסר צבע, חסר תקווה.

לעומת זאת, תשישות נפשית (או בשפה העממית “שחיקה רגשית”) היא תגובה למאמץ ממושך – פיזי או רגשי. היא מתרחשת כשהאדם נותן יותר ממה שהוא מסוגל להכיל לאורך זמן – בטיפול ביקיר חולה, בעומס רגשי, או בהתמודדות עם אובדן.
בתשישות, האדם עייף, חסר סבלנות, מרוקן אבל עדיין קיים בו ניצוץ.
אם נותנים לו מנוחה, תמיכה, חופשה, שיחה משהו מתחיל להתעורר.
בדיכאון, לעומת זאת, גם כשנחים העייפות נשארת. גם כשהכול בסדר משהו בפנים לא מתרומם.

אפשר לומר שתשישות היא מצב שבו הנפש נשחקה מהחזקת העולם אבל עוד יש בה תנועה.
דיכאון הוא מצב שבו התנועה עצמה נעצרת: הנפש מתקפלת לתוך עצמה, לעיתים סביב תחושת אובדן, כישלון, או ערך עצמי פגוע.
בתשישות יש עוד “אני” עייף; בדיכאון לעיתים ה”אני” עצמו מתפורר.

מבחינה קלינית, יש גם הבדל בטיפול:

• בתשישות, אנחנו עובדים על שיקום כוחות – שינה, מנוחה, גבולות, חיזוק תמיכה, פעילות גופנית, חיבור מחדש למשמעות.
• בדיכאון, אנחנו צריכים להחזיר את המערכת למאזן ביולוגי ורגשי – לעיתים באמצעות תרופות, טיפול רגשי מובנה, ולעיתים גם מעקב צמוד למניעת אובדנות.

חשוב גם לדעת שברבות מהפעמים, תשישות ממושכת שאינה מטופלת עלולה להידרדר לדיכאון של ממש. לכן, ההקשבה לשחיקה, לאפטיה, ל”אין לי כוח יותר” – היא לא רק תמיכה, אלא גם מניעה מוקדמת.

ולבסוף, אפשר לומר כך:
בתשישות נפשית – האדם עייף מהחיים; בדיכאון – הוא כבר לא מוצא בהם טעם.
ובתוך ההבדל הדק הזה, נמצאת כל החמלה שבעבודתנו: לדעת מתי להציע מנוחה ומתי להושיט יד ולהאיר את הדרך חזרה אל החיים עצמם.

 12. האם תרופות חדשות יותר הן גם בטוחות יותר בגיל המבוגר?

לא בהכרח. לא “החדש” קובע — אלא מה מתאים פיזיולוגית ופסיכולוגית למטופל בגיל הזה.

הרחבה – דברי ד”ר מנשס דן:

לא בהכרח – הן אחרות.
בדרך כלל התרופות החדשות יותר אכן מתוכננות להיות ממוקדות יותר, עם פחות תופעות לוואי קלאסיות, פחות אינטראקציות, ולעיתים מנגנון פעולה “נקי” יותר. אבל זה לא תמיד אומר שהן בטוחות יותר, בטח לא אצל קשישים, שבהם הגוף רגיש הרבה יותר לכל שינוי.

בגיל המבוגר מערכת חילוף החומרים משתנה: הכבד והכליות מפרקים תרופות לאט יותר, נפח הנוזלים בגוף קטן, והמוח רגיש יותר להשפעות נוירוכימיות. לכן, גם תרופה שנחשבת “עדינה” אצל צעירים יכולה לגרום לבלבול, לנפילה או להחמרה קוגניטיבית אצל קשיש.

מבחינה קלינית, בבחירת תרופה בגיל השלישי אנחנו שואלים פחות “מה חדש יותר” ויותר “מה בטוח ומתאים יותר”. יש תרופות ותיקות שנחשבות דווקא למועדפות בגיל הזה – לא כי הן חדשות, אלא כי אנחנו מכירים היטב את הפרופיל שלהן, את הסיכונים והיתרונות. לעומתן, תרופות חדשות מאוד עדיין חסרות ניסיון רב-שנים באוכלוסייה הגריאטרית.

מבחינה פסיכוגריאטרית, השאלה האמיתית איננה רק “איזו תרופה עדכנית יותר”, אלא כמה היא מותאמת לאדם הספציפי.
למשל, אדם עם ירידה קוגניטיבית – נעדיף להימנע מתרופות עם השפעה אנטיכולינרגית.
אדם עם נטייה לנפילות – נימנע מתרופות מרדימות.
ואדם עם דיכאון וחרדה – נבחר תרופה שמטפלת בשניהם בלי לפגוע בתיאבון או בלחץ הדם.

אפשר לומר ש”התרופה הטובה ביותר” היא זו שמצליחה לגעת בנפש מבלי לפגוע בגוף – ולהפך.
הטיפול התרופתי בגיל השלישי הוא לא רק פרמקולוגיה, אלא גם אמירה טיפולית: “אנחנו עדיין מאמינים ביכולת שלך להשתפר”.

לכן, כן – תרופות חדשות לעיתים נוחות יותר, אך הבטוחות ביותר הן אלה שנבחרו בזהירות, במינון נכון, ובתוך הקשר טיפולי מתמשך.

 13. איך מתמודדים עם תחושת חוסר ערך בגיל השלישי?

הרחבה – דברי ד”ר מנשס דן:

תחושת חוסר הערך בגיל המבוגר אינה רק רגש חולף – היא חוויה קיומית של אדם שנדמה לו שהעולם כבר עבר הלאה, ושהוא נותר מאחור. היא נולדת מצירוף של שינויים חיצוניים ופנימיים: הגוף נחלש, התפקידים נעלמים, הילדים עסוקים, והחברה עצמה מהללת נעורים, פרודוקטיביות ויופי. בתוך זה, האדם המבוגר עלול לשאול את עצמו – “מה בעצם נותר לי לתת?”

מבחינה פסיכולוגית, תחושת חוסר הערך נובעת מקריסה של מערכות זהות. כל מה שהחזיק את תחושת העצמי – העבודה, ההורות, היכולת הפיזית – מתערער, ולעיתים אין עדיין זהות חדשה שתבוא במקומם. האדם עלול להרגיש מיותר, שקוף, או נטל.
הטיפול כאן איננו רק בהחזרת “תעסוקה”, אלא בבניית משמעות חדשה, משמעות שאינה נשענת על עשייה, אלא על נוכחות.

מתחת לפני השטח, חוסר הערך הוא לעיתים ביטוי לאבל שלא נעשה. אבל על מי שהייתי, על מה שלא קרה, על חיים שחלפו מהר מדי. ההתמודדות אז דורשת עיבוד רגשי אמיץ, לא כדי “לעודד”, אלא כדי לאפשר לאדם להתאבל, להכיר באובדן, ומתוך כך להתחבר מחדש לחיים שישנם.

זו אולי אחת ממשימות הזקנה העמוקות: לעבור מהשאלה “מה אני שווה?” לשאלה “מה נותר לי להיות?”.
במקום ערך שנמדד בתפוקה, נבנה ערך שמבוסס על נוכחות, על הקשבה, על חכמה, על העברת ידע, על קיום שמוסיף משמעות לזולת.
כשאדם מבוגר מרגיש שמקשיבים לו, ששואלים לדעתו, שהוא משפיע, הערך חוזר.

מבחינה טיפולית, ההתערבות משלבת כמה מישורים:

• טיפול רגשי שמאפשר עיבוד של אובדנים, חיזוק הערך העצמי ויצירת נרטיב חיים שלם.
• פעילות חברתית בעלת ערך – התנדבות, הוראה, ליווי צעירים – כל דבר שמחזיר לאדם את תחושת הצורך בו.
• שיח משפחתי – שבו הילדים לומדים לראות את ההורה לא רק כזקוק לעזרה, אלא כשותף לחיים.
• ולעיתים גם טיפול תרופתי עדין, כשחוסר הערך נובע מדיכאון שאיבד את יכולת הריפוי העצמית.

ולבסוף, אפשר לומר כך:
ההתמודדות עם תחושת חוסר ערך בגיל השלישי איננה “החזרת ערך”, אלא גילוי ערך חדש.
ערך שאינו נמדד במה שהאדם עושה, אלא במה שהוא נוכח, מרגיש ומאיר לאחרים, גם אם בשקט.

 14. איך לשמור על תקווה גם בגיל המבוגר?

תקווה בגיל הזה אינה אשליה, אלא יכולת לראות משמעות גם כשהדברים כבר מורכבים. הקשר האנושי מחזיר את תחושת החיות.

הרחבה – דברי ד”ר מנשס דן:

תקווה בגיל השלישי איננה תקווה נאיבית ש“הכול עוד לפניי” אלא תקווה בשלה, מפוכחת, שמבינה שהחיים סופיים, ובכל זאת בוחרת להאמין שיש עדיין מה לחיות.
היא איננה ביטחון שהכול יהיה טוב  אלא היכולת להחזיק משמעות גם כשהדברים כבר לא שלמים.

אפשר לראות בתקווה מנגנון ויסות קיומי. היא עוזרת לנפש לעמוד מול מגבלות הגוף, מול אובדנים, ולומר: “יש לי עוד ערך, עוד מישהו לאהוב, עוד סיפור לספר.”
אנשים מבוגרים מאבדים הרבה – בני זוג, בריאות, עצמאות,  אבל הם שומרים על תקווה כשנשאר להם למה לקום בבוקר. לפעמים זה הנכד, לפעמים זה הגינה, לפעמים זה ספר שמחכה על השידה.

התקווה מתחדשת דווקא כשהאדם מרשה לעצמו להתאבל באמת. כי רק אחרי שהנפש מקבלת את סופיות החיים, היא יכולה למצוא שוב חיים בתוך הסופיות. התקווה אז כבר לא “שהכול יחזור להיות כמו פעם”, אלא שאפשר יהיה לחיות את מה שיש  באופן מלא.

לכן, התקווה בגיל הזה קשורה לשאלה של זהות ושל משמעות: מי אני כשאני כבר לא עובד, לא חזק, לא מרכז העולם?
היא נולדת מתוך היחסים ומתוך החיבור לאחר – למטפל, לילד, לקהילה. היא נוצרת כשאדם מבוגר מרגיש שהוא עדיין נראה.
לפעמים, עצם השיחה הקטנה, העניין, החיוך הם מה שמחזיק את התקווה.

מבחינה קלינית, אנחנו יודעים שגם תקווה היא ניתנת לטיפוח:

• דרך פסיכותרפיה תומכת או דינמית, שמחזירה תחושת משמעות וערך.
• דרך עשייה יום-יומית קטנה שמחזקת תחושת מסוגלות (“הצלחתי לצאת למרפסת היום”).
• דרך חיבור רוחני או תרבותי — לאו דווקא דתי, אלא תחושת השתייכות למשהו גדול ממני.
• ולפעמים גם דרך איזון ביולוגי — כי כשהמוח מדוכא, קשה לנפש להאמין.

אפשר לומר שתקווה בגיל המבוגר איננה רק רגש – היא צורת קיום.
היא לא נמדדת בכמה אדם מחייך, אלא בכמה הוא עוד מוכן להיות במגע עם העולם, גם כשהוא עדין, שביר, לא מושלם.

ובמובן העמוק ביותר – תקווה בזקנה היא ההבנה שעד הרגע האחרון, אפשר עוד להרגיש, לאהוב, להתחבר, וליצור.
היא לא הכחשת המוות, אלא חגיגה של החיים שנותרו.

לתיאום תור עם דר. מנשס דן:

📞 התקשרו: ‎+972-73-374-6844
📧 כתבו לנו במייל: [email protected]
💬 ווטסאפ:   ‎ +972 55-923-1022