ירידה בזיכרון בגיל המבוגר – פודקאסט כתוב עם ד״ר דן מנשס
תודה שחזרתם אלינו לעוד פודקאסט.
אחרי הפרק הקודם על דיכאון וחרדה בגיל השלישי, קיבלנו לא מעט תגובות – ממשפחות, מילדים, וגם מאנשים מבוגרים בעצמם. הרבה כתבו לנו דבר דומה: “זה עזר לנו להבין”, “זה עשה סדר”, ובעיקר – “זה הוריד קצת את הפחד”.
אחד הנושאים שחזר שוב ושוב בפניות היה הזיכרון.
שכחה. בלבול. התחושה ש״משהו כבר לא כמו פעם״ – והשאלה הגדולה שמרחפת מעל הכול: האם זו הזדקנות טבעית, או התחלה של דמנציה?
בפודקאסט הזה אני רוצה לעצור רגע בדיוק שם.
לא כדי להדביק אבחנות, אלא כדי להבחין.
להפריד בין תהליכים נורמליים של גיל, לבין מצבים שדורשים בירור.
ובעיקר – כדי להחזיר קצת שקט. כי לא כל שכחה היא מחלה, ואם נהיה כנים – ברוב המקרים היא לא.
1. באילו מקרים מדובר בליקוי קוגניטיבי קל (MCI) ולא בדמנציה?
כאן חשוב לעצור רגע ולהסביר מונח שחוזר הרבה, אבל לא תמיד מובן.
MCI הוא קיצור ל- Mild Cognitive Impairment.
בעברית פשוטה: ליקוי קוגניטיבי קל.
זה לא דמנציה וזה גם לא “שכחה רגילה לגמרי”.
אפשר לחשוב על זה כאזור ביניים. שלב שבו המוח כבר לא עובד בדיוק כמו פעם, אבל האדם עדיין מנהל את חייו.
כשאני מסביר את זה למטופלים, אני אומר דבר מאוד פשוט: יש שינוי, אבל עדיין יש שליטה.
במצב של ליקוי קוגניטיבי קל, האדם עצמו בדרך כלל מרגיש שמשהו השתנה.
הוא בא ואומר: “אני שוכח יותר”, “קשה לי להתרכז”, “אני צריך לרשום הכול”.
ועדיין — כשנותנים רמז, כשיש שקט, כשלא לוחצים — הזיכרון חוזר.
הוא מתלבש לבד, מבשל, מתנהל כלכלית, נוהג, מתכנן. יש איטיות. יש פער לעומת העבר אבל החיים לא מתפרקים.
בדמנציה, התמונה שונה. כאן הירידה הקוגניטיבית כבר חודרת לתפקוד היומיומי.
האדם מתקשה בפעולות שהיו פעם מובנות מאליהן והמשפחה מתחילה לשים לב שמשהו עמוק יותר קורה.
מבחינה קלינית, ההבדל מאוד ברור: בליקוי קוגניטיבי קל – יש ירידה בזיכרון או בריכוז, בלי פגיעה משמעותית בתפקוד. בדמנציה – יש ירידה קוגניטיבית עם פגיעה בתפקוד היומיומי וזה הבדל גדול.
אבל כאן מגיע החלק שהרבה אנשים מפחדים ממנו. לא כל ליקוי קוגניטיבי קל מתקדם לדמנציה. חלק כן, אבל לא כולם.
בערך שליש עד חצי מהאנשים יראו החמרה לאורך כמה שנים. אחרים יישארו יציבים וחלק אפילו ישתפרו — במיוחד כשמטפלים בדברים שמסביב: שינה, דיכאון, חרדה, איזון לחץ דם, סוכר, והפחתת תרופות שפוגעות בקשב.
ומהבחינה הפסיכוגריאטרית, זה אולי השלב הכי מורכב רגשית כי האדם מבין מה קורה לו הוא עדיין הוא.
ועדיין — יש פחד ממה שיבוא.
לפעמים אני רואה בקליניקה שהחרדה סביב “מה זה אומר” פוגעת בזיכרון לא פחות מהבעיה עצמה ולכן, כאן הליווי חשוב לא פחות מהמעקב. לא רק למדוד ציונים, אלא להחזיק את האדם בתוך חוסר הוודאות לתת מסגרת, הסבר, וכיוון.
אפשר לומר כך: בליקוי קוגניטיבי קל הזיכרון מתחיל להיסדק, אבל הזהות עדיין שלמה והמטרה שלנו היא לשמור עליה כמה שיותר זמן.
2. אילו בדיקות מומלץ לעשות בשלבים הראשונים של בירור ירידה בזיכרון?
כשאדם מבוגר מתחיל לשכוח, הדבר הכי חשוב בעיניי הוא לא למהר להסיק מסקנות. לא כל ירידה בזיכרון היא דמנציה, ולא כל בלבול אומר שמשהו “מתקלקל”.
המטרה של הבירור הראשוני היא להבין מה קורה באמת – ובעיקר לבדוק אם יש גורמים שניתן לטפל בהם. כי לא מעט מצבים שפוגעים בזיכרון הם הפיכים, או לפחות ניתנים לשיפור. הבירור מתבצע בכמה שכבות, ולא בבת אחת.
הערכה קלינית – קודם כול לשמוע את הסיפור
השלב הראשון הוא שיחה עם המטופל, ולעיתים גם עם בן משפחה שמכיר את היומיום מקרוב.
אני שואל שאלות פשוטות: מתי התחילה השכחה? האם היא מחמירה או יציבה? איך נראה תפקוד יומיומי בבית? האם יש שינוי בהתנהגות, במצב הרוח או בשינה?
הרבה פעמים, כבר מהשיחה אפשר להבין אם מדובר בתהליך טבעי של גיל, במצב רגשי, או במשהו שמצריך בירור מעמיק יותר, לא רק מה נאמר חשוב — אלא גם איך זה נאמר.
הערכה קוגניטיבית – כלי עזר, לא פסק דין
רק לאחר מכן מגיעים מבדקים קוגניטיביים כמו MOCA או MMSE. המבדקים האלו בודקים זיכרון, ריכוז, שפה ותפקודים ניהוליים. חשוב לומר את זה בצורה ברורה: זה לא מבחן שעוברים או נכשלים בו. זה כלי שנותן כיוון.
יש אנשים עם ציון לא מושלם שמתפקדים מצוין ביום־יום ויש כאלה עם ציון סביר – שכבר מתקשים בהתנהלות הביתית.
בדיקות דם – לשלול גורמים גופניים הפיכים
חלק משמעותי מהבירור הוא גופני לגמרי. אנחנו מחפשים מצבים רפואיים שיכולים להשפיע על המוח בלי שאנשים תמיד מודעים לזה.
לרוב נבדוק:
- ויטמין B12 וחומצה פולית – חסר עלול לגרום לבלבול ולירידה בזיכרון
- תפקודי בלוטת התריס – גם תת־פעילות וגם יתר־פעילות משפיעות על הקשב והזיכרון
- ספירת דם, מלחים, תפקודי כבד וכליה – כדי לשלול עומס מטבולי על המוח
לפעמים תיקון קטן כאן מביא לשיפור גדול.
הדמיה מוחית – כשיש אינדיקציה
במקרים רבים נבצע CT מוח, בעיקר כדי לשלול אירועים וסקולריים, דימומים, הידרוצפלוס או ממצאים חריגים אחרים. במצבים מסוימים, במיוחד כשהתמונה לא טיפוסית או כשהגיל צעיר יחסית, MRI נותן תמונה מדויקת יותר ויכול לעזור להבין את הרקע לירידה הקוגניטיבית.
המטרה היא לא “לחפש מחלה”, אלא להבין את התמונה הכוללת.
הערכה פסיכיאטרית – כי לא הכול נוירולוגי
לא פעם ירידה בזיכרון נראית כמו בעיה מוחית, אבל מקורה דווקא במצב רגשי. דיכאון, חרדה או הפרעות שינה יכולים לפגוע בקשב ובזיכרון בצורה משמעותית. זה מצב שאנחנו מכנים לפעמים “פסאודו־דמנציה”. כשמטפלים במצב הרוח – הקוגניציה משתפרת, לכן תמיד חשוב להעריך גם אנרגיה, עניין, מצב רגשי ואיכות שינה כחלק מהבירור.
תפקוד יומיומי – לפעמים המדד החשוב ביותר
איך האדם מתפקד בפועל?
האם הוא זוכר לקחת תרופות?
מתנהל כלכלית?
מתמצא בסביבה מוכרת?
יוצא מהבית?
לפעמים התפקוד היומיומי מספר יותר מכל בדיקה או ציון. בסופו של דבר, בירור ירידה בזיכרון הוא ניסיון להבין את האדם כולו – לא רק מה נשכח, אלא למה זה נשכח ולכן, בשלבים הראשונים, הדבר הכי חשוב הוא לא למהר להדביק תווית.
להקשיב, לבדוק, ולשמור מקום גם לאפשרות של שיפור.
3. האם יש טיפולים שיכולים לעכב או לשפר את הזיכרון?
כן.
וזה אולי אחד הדברים הכי חשובים לומר בצורה ברורה: ירידה בזיכרון בגיל המבוגר היא לא גורל חתום.
לא תמיד אפשר “להחזיר את הגלגל לאחור”, אבל בהרבה מקרים אפשר לעכב תהליכים, לייצב מצב ולפעמים גם לראות שיפור אמיתי בתפקוד היומיומי. הטיפול כמעט אף פעם לא מתבסס על דבר אחד, זה שילוב.
טיפול בגורמים הפיכים – לפעמים זה כל הסיפור
לפני תרופות “לזיכרון”, אנחנו מחפשים מה מפריע למוח לעבוד. חסר ב־B12, הפרעה בתפקוד בלוטת התריס, כאב כרוני, שינה גרועה, דיכאון או חרדה –כל אחד מאלה יכול לפגוע בזיכרון.
וכשמטפלים בהם, לפעמים רואים שינוי מפתיע. אנשים אומרים לי: “חשבתי שאני מדרדר – ופתאום אני חוזר לעצמי”.
טיפול תרופתי קוגניטיבי – כשיש אינדיקציה
בשלבים מסוימים, בעיקר בדמנציה התחלתית, יש תרופות שיכולות לעזור לייצב תפקוד קוגניטיבי.
לא לרפא – אבל להאט. תרופות כמו דונפזיל, ריבסטיגמין או גלנטמין יכולות לשפר קשב, ריכוז ולעיתים גם שפה.
בשלבים מתקדמים יותר, לעיתים משתמשים גם בממנטין.
חשוב להגיד ביושר:לא כולם מגיבים, אבל אצל חלק מהמטופלים – ההבדל מורגש.
טיפול רגשי – כי הזיכרון לא מנותק מהנפש
הרבה ירידה בזיכרון נראית “קוגניטיבית”, אבל יושבת בעצם על עומס רגשי.
דיכאון, חרדה, בדידות – כולם פוגעים בקשב וביכולת לאחסן מידע.
כשמצב הרוח משתפר, גם הזיכרון משתפר.
לפעמים זה ההבדל בין “אני לא זוכר כלום” לבין תפקוד סביר לגמרי.
אימון קוגניטיבי – אבל בצורה נכונה
המוח בגיל המבוגר עדיין מסוגל להשתנות, זה לא מיתוס. אימון קוגניטיבי, תרגול זיכרון, למידה חדשה – יכולים לשפר תפקוד, אבל חשוב להבין: לא מדובר ב”תעשה תשבצים וזה יסתדר”.
המוח משתפר כשהוא מאותגר, לא כשהוא פועל על אוטומט. ללמוד משהו חדש, לא מוכר – זו נקודה קריטית.
פעילות גופנית – אולי הכלי הכי חזק שיש
פעילות גופנית קבועה משפרת זרימת דם למוח, מעלה חומרים שמגנים על תאי עצב, ומשפרת שינה ומצב רוח.נהליכה, שחייה, תרגילי שיווי משקל –לא צריך מרתון. צריך עקביות. בהרבה מקרים, זה אחד הדברים הכי משפיעים שיש על תפקוד מוחי.
תזונה ושינה – הבסיס של המוח
תזונה ים־תיכונית נמצאה שוב ושוב כקשורה לירידה איטית יותר בזיכרון. שינה טובה מאפשרת למוח “לנקות” תוצרי פסולת ולארגן זיכרונות. בלי שינה – אין זיכרון טוב, זה פשוט.
בשורה התחתונה: יש הרבה מה לעשות. הטיפול בזיכרון הוא לא רק תרופה אחת, אלא הסתכלות כוללת על הגוף, המוח והנפש. זיכרון הוא לא רק מנגנון טכני. הוא הקשר של האדם לחיים שלו והטיפול בו הוא ניסיון לשמור על הקשר הזה חי וברור – כמה שיותר זמן.
4. איך תרופות משפיעות על התפקוד הקוגניטיבי בגיל המבוגר?
בגיל המבוגר, תרופות הן חרב פיפיות. אותה תרופה שיכולה לעזור מאוד – יכולה גם לפגוע, אם היא לא מותאמת נכון.
הסיבה פשוטה: עם הגיל, הגוף משתנה. חילוף החומרים איטי יותר, המוח רגיש יותר, ויש הרבה יותר אינטראקציות בין תרופות. מה שאדם צעיר כמעט לא מרגיש – אדם מבוגר מרגיש חזק ולכן, כשבודקים ירידה בזיכרון, תמיד חייבים לשאול שאלה אחת בסיסית: איזה תרופות האדם לוקח?
תרופות שיכולות לשפר תפקוד קוגניטיבי
יש תרופות שנועדו ממש לייצב או לשפר קוגניציה, בעיקר בשלבים מוקדמים של דמנציה. תרופות כמו:
- דונפזיל
- ריבסטיגמין
- גלנטמין
- ובמקרים מסוימים גם ממנטין
הן לא מרפאות את המחלה, אבל אצל חלק מהמטופלים הן משפרות קשב, יוזמה, שפה והתמצאות.
לפעמים אפילו רואים סוג של “התעוררות” – יותר נוכחות, יותר עניין, יותר קשר.
בנוסף, טיפול תרופתי בדיכאון, חרדה, כאב או הפרעות שינה יכול להביא לשיפור קוגניטיבי משמעותי.
לא כי התרופה “משפרת זיכרון”, אלא כי היא מסירה עומס שמכסה עליו.
תרופות שעלולות לפגוע בזיכרון ובצלילות
זה אולי החלק הקריטי ביותר בגיל השלישי. יש תרופות שבאדם מבוגר עלולות לגרום לבלבול, ירידה בזיכרון, האטה, נפילות – ולעיתים אפילו לדליריום. בין התרופות הבעייתיות:
- תרופות עם השפעה אנטיכולינרגית (חלק מהאנטי־היסטמינים, תרופות לשלפוחית רגיזה, חלק מהתרופות הפסיכיאטריות)
- בנזודיאזפינים ותרופות שינה מסוימות
- אופיאטים
- חלק מהתרופות האנטי־פסיכוטיות
- סטרואידים
- תרופות שגורמות לירידת לחץ דם משמעותית או להפרעות במאזן המלחים
אצל אדם מבוגר, גם מינון שנחשב “סטנדרטי” עלול להיות גבוה מדי לכן מאוד קריטי להתייעץ עם רופא לפני מתן תרופה כלשהי ולעולם לא לעשות זאת לבד על פי דעותינו.
ריבוי תרופות – הבעיה השקטה
קשיש ממוצע נוטל לא מעט תרופות ביום. כל אחת מהן אולי מוצדקת בפני עצמה, אבל ביחד הן יוצרות לפעמים “ערפל קוגניטיבי”. זו אחת הסיבות שבפסיכוגריאטריה כל פגישה היא גם בדיקה תרופתית: מה באמת צריך? מה אפשר להוריד? ומה אולי עושה יותר נזק מתועלת?
לפעמים, עצם הורדת תרופה אחת מיותרת משפרת את הזיכרון יותר מכל טיפול אחר. העיקרון החשוב ביותר: פחות – זה לפעמים יותר. בגיל המבוגר אנחנו עובדים לפי כלל פשוט: להתחיל במינון נמוך, לעלות לאט, ולעצור לבדוק, לא רק אם התרופה “עובדת”, אלא איך האדם מרגיש איתה: האם הוא צלול? יציב? ערני? מחובר?
התרופה הנכונה היא זו שמשפרת תפקוד – לא רק מספרים או מדדים.
בשורה התחתונה: תרופות בגיל השלישי הן כלי עדין מאוד. כשבוחרים נכון – הן יכולות להחזיר צלילות, חיות ותפקוד. כשבוחרים לא מדויק – הן עלולות להכביד ולבלבל.
“והתפקיד שלי הוא לראות את התמונה המלאה: מוח, גוף, נפש, תרופות – והאדם שבתוך כל זה.”
5. האם ניתן למנוע דמנציה באמצעות אורח חיים נכון?
זו שאלה שאני שומע כמעט בכל פגישה והתשובה הכנה היא כזו: לא תמיד אפשר למנוע דמנציה, אבל בהרבה מקרים אפשר לדחות, להאט, ולפעמים להשפיע יותר ממה שחושבים.
המוח לא חי בוואקום, הוא מושפע מהגוף, מההרגלים, ומהחיים עצמם.
פעילות גופנית – בסיס שאי אפשר לעקוף
אם יש דבר אחד שחוזר שוב ושוב במחקרים, זה תנועה. פעילות גופנית קבועה משפרת זרימת דם למוח, מחזקת קשרים עצביים, ותומכת בזיכרון. לא צריך ריצה או חדר כושר.מהליכה יומיומית, תרגילי שיווי משקל, תנועה קבועה – זה מספיק.
הרבה פעמים אני אומר למטופלים: אם אתם זזים פחות – המוח משלם על זה.
תזונה – דלק למוח
תזונה ים־תיכונית נמצאה קשורה לירידה איטית יותר בתפקוד הקוגניטיבי. ירקות, פירות, דגים, שמן זית, אגוזים – פחות סוכר, פחות מזון מעובד. זה לא קסם. זה פשוט נותן למוח תנאים טובים יותר לעבוד בהם.
שינה – המקום שבו הזיכרון מתארגן
שינה היא לא מותרות. בזמן שינה המוח מנקה תוצרי פסולת ומארגן זיכרונות. חוסר שינה כרוני פוגע בזיכרון, בריכוז ובמצב הרוח ולעיתים, כשמטפלים בהפרעת שינה – גם הקוגניציה משתפרת.
פעילות קוגניטיבית – אבל לא על אוטומט
תשבצים לבד זה לא מספיק. המוח משתפר כשהוא נדרש ללמוד משהו חדש. שפה חדשה, תחביב חדש, מחשב, מוזיקה – כל דבר שמוציא את המוח מהשגרה.
העיקרון פשוט: מה שלא מאותגר – נחלש.
קשרים חברתיים – גורם מגן אמיתי
בדידות היא גורם סיכון ברור לירידה קוגניטיבית. שיחה, מפגש, השתייכות – כל אלה מגינים על המוח. לפעמים אני רואה אנשים שהקוגניציה שלהם מדרדרת לא בגלל מחלה, אלא בגלל שהעולם שלהם הצטמצם.
איזון מחלות כרוניות – השפעה שקטה אבל עמוקה
לחץ דם, סוכרת, כולסטרול – כולם משפיעים על כלי הדם במוח. איזון נכון שלהם מפחית סיכון לפגיעה קוגניטיבית. זה לא תמיד מורגש ביום־יום, אבל ההשפעה מצטברת.
אז האם אפשר למנוע דמנציה לגמרי?
לא תמיד, אבל אפשר להשפיע על הקצב, על העיתוי ועל איכות החיים בדרך.
המוח אוהב תנועה, עניין, קשר, ושגרה בריאה וכשהוא מקבל את זה – הוא מחזיר.
6. מתי כדאי לפנות לרופא ולא לחכות?
הרבה משפחות מתלבטות בשלב הזה. מצד אחד – לא רוצים להלחיץ, לא רוצים “להדביק תווית”. מצד שני – יש תחושה שמשהו כבר לא לגמרי אותו דבר. אז מתי באמת לא כדאי לחכות?
כשיש שינוי ברור מהמצב הקודם
אם אתם מרגישים שחל שינוי לעומת איך שהאדם היה לפני שנה או שנתיים –לא שינוי קטן של גיל, אלא משהו אחר – זה סימן לעצור ולבדוק. שכחה שחוזרת על עצמה, בלבול במקומות מוכרים, קושי לנהל עניינים יומיומיים שפעם היו פשוטים.
כמובן שלא צריך להיכנס לפאניקה לא צריך דרמה אבל בהחלט צריך תשומת לב בעניין.
כשזה משפיע על התפקוד היומיומי
ברגע שהזיכרון מתחיל להפריע לחיים עצמם –לניהול כספים, לנטילת תרופות, להתמצאות, לבישול –זה כבר לא “סתם שכחה”.
גם אם האדם עצמו אומר “הכול בסדר”, ולמשפחה יש תחושה אחרת – כדאי להקשיב לתחושה הזו.
כשיש שינוי בהתנהגות או באישיות
לעיתים הירידה בזיכרון מגיעה יחד עם שינויי התנהגות: עצבנות, הסתגרות, אדישות, חשדנות, חוסר יוזמה. זה לא תמיד בולט בהתחלה, אבל זה סימן שדורש התייחסות.
כשמצטרפים תסמינים רגשיים
דיכאון, חרדה, ירידה במצב הרוח, הפרעות שינה – כל אלה יכולים להחמיר זיכרון, אבל גם להיות סימן למשהו רחב יותר. בירור מוקדם כאן יכול לשנות הרבה.
כשיש החמרה מהירה
ירידה חדה יחסית, תוך שבועות או חודשים – לא אופיינית להזדקנות רגילה. במצבים כאלה חשוב לפנות לרופא בלי לחכות, כדי לשלול מצבים חריפים או הפיכים.
המסר שאני תמיד מנסה להעביר הוא פשוט: פנייה מוקדמת לרופא לא מחייבת אבחנה קשה.
לפעמים היא עושה בדיוק את ההפך. היא מאפשרת: להרגיע, להסביר ולפעמים לעצור תהליך לפני שהוא מתרחב.
ולכן, אם יש ספק – עדיף לבדוק. לא כי מחפשים בעיה, אלא כי רוצים להבין מה קורה באמת.
7. מה המסר החשוב ביותר למשפחות שמתמודדות עם ירידה בזיכרון?
אם הייתי צריך לומר דבר אחד בלבד, הוא היה זה: אל תישארו עם זה לבד. ירידה בזיכרון בגיל המבוגר היא לא רק עניין רפואי, היא חוויה משפחתית. לעיתים שקטה, לעיתים מתסכלת, ולעיתים מפחידה.
הרבה משפחות מחכות יותר מדי זמן. ברוב המקרים כי לא רוצים “לעשות עניין” או כי מפחדים ממה שיגידו להם.
אבל בפועל, בירור מוקדם כמעט תמיד עוזר. גם כשאין אבחנה קשה ולפעמים – דווקא אז.
כפסיכוגריאטר, אני רואה שוב ושוב עד כמה הסבר נכון, אבחנה מדויקת וליווי מותאם –משנים את כל ההתמודדות.
לא רק של האדם עצמו, אלא של כל מי שסביבו.
זיכרון הוא לא רק פונקציה של מוח. הוא קשור לזהות, לביטחון, לתחושת ערך וכשיש ירידה בזיכרון, חשוב שמישהו יסתכל על התמונה כולה –ולא רק על בדיקה אחת או ציון אחד.
אם יש משהו שמטריד אתכם, אם משהו מרגיש “לא כמו פעם” או אם אתם פשוט רוצים להבין טוב יותר מה קורה –
זה לגמרי לגיטימי לעצור ולבדוק. לפעמים, עצם הבדיקה כבר עושה סדר.
8. מה ההבדל בין דמנציה וסקולרית לדמנציה על שם אלצהיימר?
זו שאלה חשובה, וגם מבלבלת להרבה אנשים כי בשני המקרים מדובר בירידה קוגניטיבית, אבל המקור וההתנהגות של המחלה שונים, נתחיל מהבסיס.
דמנציה על שם אלצהיימר – תהליך ניווני הדרגתי
אלצהיימר היא מחלה ניוונית של המוח כלומר, תהליך שבו תאי עצב נפגעים בהדרגה לאורך זמן.
בדרך כלל, הסימן הראשון הוא פגיעה בזיכרון לטווח קצר. האדם שוכח שיחות מהזמן האחרון, חוזר על שאלות, מתקשה לזכור אירועים שקרו לא מזמן. בהמשך, עם הזמן, יכולים להיפגע גם השפה, ההתמצאות, החשיבה וההתנהגות. המהלך לרוב איטי והדרגתי. לא “קפיצות”, אלא החמרה שקטה, שלב אחרי שלב.
דמנציה וסקולרית – פגיעה על רקע כלי דם
בדמנציה וסקולרית, הבעיה העיקרית היא זרימת הדם למוח. אירועים מוחיים קטנים, פגיעות בכלי דם, או נזק מצטבר ממחלות כמו לחץ דם גבוה, סוכרת וכולסטרול – פוגעים ברקמת המוח. כאן התמונה נראית אחרת.
הירידה הקוגניטיבית יכולה להיות מדורגת: תקופה של יציבות, ואז החמרה פתאומית. לעיתים אחרי אירוע מוחי קטן, ולעיתים בלי אירוע דרמטי ברור.
בדמנציה וסקולרית, לא תמיד הזיכרון הוא הסימן הראשון. לעיתים בולטים יותר: קושי בריכוז, האטה מחשבתית, קושי בתכנון ובהתארגנות, שינויים בהליכה או בשיווי המשקל.
ההבדל בחיי היום־יום
באלצהיימר, הבעיה המרכזית בתחילת הדרך היא לרוב הזיכרון עצמו. בדמנציה וסקולרית, הפגיעה לעיתים יותר “ניהולית” – איך האדם מתפקד, מתכנן, מגיב.
עוד הבדל חשוב הוא הקצב. אלצהיימר מתקדם לאט וברצף, דמנציה וסקולרית נוטה להתקדם בגלים.
ולעיתים – זה לא או־או
חשוב להגיד ביושר: בפועל, אצל לא מעט אנשים קיימת דמנציה מעורבת.
גם תהליך ניווני כמו אלצהיימר וגם פגיעה וסקולרית מצטברת וזה מאוד שכיח בגיל המבוגר.
לכן האבחנה לא נשענת רק על סימפטום אחד, אלא על שילוב של סיפור קליני, בדיקות קוגניטיביות והדמיה מוחית.
למה ההבחנה הזו חשובה?
כי היא משפיעה על הגישה הטיפולית. בדמנציה וסקולרית, איזון לחץ דם, סוכר וכולסטרול הוא קריטי. באלצהיימר, הדגש הוא על טיפול קוגניטיבי ותרופתי מותאם. אבל בשני המקרים, ההתייחסות היא לא רק למחלה – אלא לאדם.
9. איך נראית פגישה ראשונה להערכה קוגניטיבית?
הרבה אנשים מגיעים לפגישה הראשונה עם לא מעט חשש. יש מי שמפחד מ״מבחן״, יש מי שמפחד מ״אבחנה״, ויש מי שפשוט לא יודע למה לצפות.
אז חשוב להגיד את זה כבר בהתחלה: זו לא חקירה, ולא בחינה. זו פגישה שמטרתה להבין את האדם – לא רק את הזיכרון שלו.
מתחילים בשיחה, לא בבדיקות
הפגישה נפתחת בשיחה רגילה. שאלות על מה שמטריד, מתי התחילו השינויים, ואיך הם באים לידי ביטוי ביום־יום.
מדברים על:
- זיכרון
- ריכוז
- שינה
- מצב רוח
- מחלות רקע
- תרופות קבועות
הרבה פעמים כבר כאן מתחילים להתבהר דברים. לא רק מה האדם אומר חשוב, אלא גם איך הוא מתאר את זה.
שילוב בן משפחה – כשזה מתאים
לעיתים מצטרף בן משפחה לפגישה, במיוחד אם יש פער בין איך שהאדם מרגיש לבין מה שקורה בפועל ביומיום.
זה לא כדי “לתפוס” מישהו בטעות, אלא כדי לקבל תמונה רחבה יותר. לפעמים בני המשפחה רואים דברים שהאדם עצמו לא שם לב אליהם – ולהפך.
בדיקה קוגניטיבית – במינון הנכון
בחלק מהפגישה נעשית הערכה קוגניטיבית. זה יכול לכלול שאלות קצרות, משימות פשוטות, זיכרון של מילים, ציור, התמצאות בזמן ובמקום. חשוב להבין: זה לא מבחן אינטליגנציה, ולא ציון שעובר או נכשל. המטרה היא לראות איך המוח עובד עכשיו ואיפה יש חוזקות ואיפה יש קושי.
התייחסות למצב רגשי ותפקודי
הערכה קוגניטיבית טובה לא מתעלמת מהנפש. בודקים גם מצב רוח, חרדה, עומס רגשי, בדידות, ואיכות שינה. בנוסף, מדברים על תפקוד יומיומי:
- ניהול כספים
- נטילת תרופות
- התמצאות
- עצמאות בבית ומחוצה לו
לפעמים דווקא החלק הזה מספר הכי הרבה.
לא תמיד יוצאים עם אבחנה
וזה נקודה שחשוב לדעת מראש. לא תמיד בסוף הפגישה יש “שם” ברור למצב. לפעמים צריך עוד בדיקות, לפעמים צריך מעקב ולפעמים המסקנה היא שמה שקורה עכשיו עדיין בתחום התקין לגיל, גם זה מידע חשוב.
סיכום והכוונה להמשך
בסיום הפגישה נעשה סדר: מה רואים כרגע, מה עוד צריך לבדוק ומה אפשר כבר להתחיל לעשות. המטרה היא לא להפחיד, אלא להחזיר תחושת שליטה כי פגישה ראשונה טובה לא אמורה להשאיר אדם עם יותר שאלות – אלא עם כיוון ברור יותר וגם קצת פחות פחד.
חשוב גם לציין, שאני מקבל מטופלים גם במסגרת ציבורית ופרטית. ברצוני לציין שאני משתדל לתת יחס זהה בשני המקרים אבל לצערי במסגרת ציבורית אין לי את הפריבילגיה מבחינת זמן להקדיש את אותו יחס. כשמטופלים מגיעים אליי במסגרת פרטית, אין הגבלה בזמן ולכן במבחן התוצאה, מטופל מקבל טיפול יותר אישי.
מרפאתי נמצאת ברח. ויצמן 14, תל אביב, קומה 1.
לתיאום ייעוץ:
📞 טלפון: +972-73-374-6844
📧 אימייל: [email protected]
💬 וואטסאפ: +972 55-923-1022
10. האם קנאביס רפואי עוזר לקשישים עם ירידה בזיכרון?
זו שאלה שעולה יותר ויותר בשנים האחרונות. גם מצד מטופלים, גם מצד משפחות והאמת? יש סביבה הרבה בלבול.
התשובה הקצרה היא: קנאביס רפואי לא מטפל בירידה בזיכרון עצמה אבל לפעמים הוא כן משפיע על דברים שמסביב – ופה צריך להיות מאוד זהירים.
מה קנאביס כן יכול לעזור בו?
בגיל המבוגר, קנאביס רפואי ניתן בדרך כלל לא בגלל הזיכרון, אלא בגלל תסמינים נלווים:
- כאב כרוני
- חרדה
- חוסר שינה
- אי־שקט
- ירידה בתיאבון
כשכאב פוחת, כששינה משתפרת, כשחרדה נרגעת –לעיתים האדם מרגיש מתפקד יותר טוב ואז נוצר הרושם שגם הזיכרון השתפר.
אבל בפועל, מה שהשתפר הוא התנאים שבהם המוח עובד, לא מנגנון הזיכרון עצמו.
ומה לגבי הזיכרון עצמו?
כאן חשוב להיות כנים. קנאביס, ובעיקר רכיב ה־THC, עלול לפגוע בזיכרון ובקשב, במיוחד בגיל המבוגר. אצל חלק מהקשישים רואים:
- בלבול
- האטה מחשבתית
- קושי בריכוז
- החמרה בשכחה
- ולעיתים גם נפילות או חוסר יציבות
המוח המבוגר רגיש יותר להשפעות האלה. מינון שצעיר אולי “לא מרגיש”, יכול להשפיע משמעותית על אדם מבוגר.
CBD זה סיפור אחר?
לעיתים שואלים על שמנים עם CBD בלבד. CBD אינו גורם ל”סטלה”, ולעיתים נסבל טוב יותר.
אבל גם כאן –אין הוכחה שהוא משפר זיכרון או עוצר תהליך קוגניטיבי. במקרים מסוימים הוא יכול לעזור לחרדה או לשינה וזה הכול.
אז למי זה כן מתאים – ולמי לא?
קנאביס רפואי לא מיועד לטיפול בירידה בזיכרון או בדמנציה ובוודאי שלא כקו ראשון. במקרים מסוימים, תחת פיקוח רפואי צמוד, אפשר לשקול אותו לטיפול בתסמינים נלווים –אבל בזהירות רבה, במינונים נמוכים, ועם מעקב.
בכל מקרה שבו יש כבר ירידה קוגניטיבית, צריך לשאול לא רק “האם זה עוזר”, אלא גם “מה זה עלול להחמיר”.
השורה התחתונה
קנאביס רפואי הוא לא פתרון לזיכרון. לפעמים הוא מקל על כאב, שינה או מתח – אבל הוא גם יכול להכביד על הקוגניציה .בגיל המבוגר, הקו בין הקלה לבין בלבול – דק מאוד ולכן, אם שוקלים קנאביס, זה חייב להיות כחלק מהערכה רפואית כוללת ולא כפתרון קסם לירידה בזיכרון.
11. מה זה דליריום, וכיצד מטפלים בו אחרי השחרור מאשפוז?
דליריום הוא מצב חריף וזמני של בלבול. לא מחלה ניוונית, לא דמנציה — אלא תגובה של המוח לעומס והוא נפוץ מאוד בגיל המבוגר, במיוחד סביב אשפוז.
אז מה בעצם קורה בדליריום?
בדליריום יש שינוי חד במצב ההכרה והחשיבה. זה יכול להופיע תוך שעות או ימים. האדם יכול להיות:
- מבולבל
- לא מתמצא בזמן או במקום
- חסר שקט, או להפך — ישנוני מאוד
- עם מחשבות לא הגיוניות
- לפעמים גם עם הזיות או פחד חזק
המאפיין הכי חשוב: המצב משתנה במהלך היום. רגעים של צלילות, ואז שוב בלבול. זה שונה מדמנציה, שהיא תהליך איטי והדרגתי. דליריום הוא “סערה”, לא תהליך ארוך.
למה זה קורה דווקא אחרי אשפוז?
אשפוז הוא עומס עצום על מוח מבוגר. גורמים שכיחים לדליריום:
- זיהומים
- התייבשות
- כאב
- חוסר שינה
- שינוי תרופות
- הרדמה או ניתוח
- סביבה לא מוכרת
- ניתוק ממשק יום־לילה
גם אדם שהיה צלול לגמרי לפני האשפוז, יכול לצאת ממנו מבולבל.
ומה קורה אחרי השחרור?
כאן הרבה משפחות נבהלות. האדם כבר בבית, אבל “לא חזר לעצמו”.
חשוב לדעת:
דליריום יכול להימשך גם שבועות, לפעמים יותר. זה לא אומר שיש דמנציה — אבל זה כן דורש מעקב.
איך מטפלים בדליריום אחרי אשפוז?
הטיפול הוא קודם כול לא תרופתי.
החזרת סדר ויציבות
המוח צריך עוגנים:
- שגרה קבועה
- תאורה טבעית ביום, חושך בלילה
- שעון, לוח שנה, טלוויזיה עם חדשות
- סביבה מוכרת, אנשים מוכרים
שינה
שינה היא מפתח. בלי שינה טובה — דליריום לא נרגע.
צריך לבדוק:
- כאב
- חרדה
- תרופות שמעוררות או מרדימות מדי
בדיקה תרופתית
אחד הדברים הכי חשובים: לעבור על כל התרופות. אחרי אשפוז, אנשים יוצאים לעיתים עם:
- תרופות חדשות
- מינונים גבוהים מדי
- שילובים בעייתיים
לפעמים, הפחתה של תרופה אחת עושה יותר מכל תוספת.
טיפול בגורם
אם היה זיהום — לוודא שנפתר. אם הייתה התייבשות — להשלים נוזלים. אם יש כאב — לטפל בו נכון. בלי זה, שום דבר לא “יתיישב”.
ומתי כן תרופות?
רק אם יש:
- אי־שקט מסכן
- בלבול חמור
- סיכון לנפילות
וגם אז — במינון מינימלי, לזמן קצר, ובזהירות גדולה.
נקודה חשובה למשפחות
דליריום לא אומר שהאדם “הפך דמנטי” אבל הוא כן סימן שהמוח פגיע. מי שעבר דליריום נמצא בסיכון גבוה יותר לירידה קוגניטיבית בהמשך ולכן חשוב לא להתעלם — אלא לעקוב.
המסר החשוב ביותר: סבלנות.
המוח המבוגר מתאושש לאט. לפעמים מאוד לאט אבל עם סביבה נכונה, טיפול בגורמים, וליווי מתאים —
רבים חוזרים לעצמם.
12. האם אפשר לשפר תפקוד גם בגיל 90?
כן, ולפעמים התשובה הזו מפתיעה אפילו רופאים. יש נטייה לחשוב שבגיל מאוד מבוגר “כבר אין מה לעשות”.
אבל בפועל, המוח והגוף שומרים על יכולת התאוששות גם בעשור התשיעי לחיים — אם רק נותנים להם תנאים נכונים. לא מדובר בלהחזיר את המצב למה שהיה בגיל 60 אבל בהחלט אפשר לשפר תפקוד, לייצב מצב, ולהחזיר איכות חיים.
קודם כול – להסיר מה שמפריע
בגיל 90, הרבה פגיעה תפקודית לא נובעת ממחלה אחת גדולה, אלא מצטברות של דברים קטנים:
- תרופות מיותרות
- מינונים גבוהים מדי
- כאב לא מטופל
- חוסר שינה
- תת־תזונה
- בדידות
כשמתחילים לנקות את זה, לפעמים רואים שינוי ברור. אדם שהיה “כבד” ונסוג — נהיה יותר נוכח.
התאמת תרופות – זה קריטי
בגיל כזה, כל תרופה משפיעה יותר. לא פעם שיפור מגיע דווקא מהפחתה ולא מתוספת. הורדת תרופה מרדימה, איזון תרופה ללחץ דם או שינוי קטן במינון —יכולים לשפר ערנות, יציבות וצלילות.
תנועה – גם מעט זה הרבה
לא צריך אימון. לפעמים קימה יומיומית, הליכה קצרה בבית, תרגילי שיווי משקל פשוטים – מספיקים כדי להשפיע על המוח. תנועה מזרימה דם, משפרת מצב רוח, ומפעילה מערכות, גם בגיל 90.
קשר אנושי – לא פחות חשוב מתרופה
אחד הגורמים החזקים ביותר לשיפור תפקוד בגיל מבוגר הוא נוכחות אנושית. שיחה. קשר. מישהו שמקשיב. זה נשמע פשוט, אבל ההשפעה עצומה.
ציפיות ריאליות – אבל לא אפסיות
המטרה היא לא “שיפור ציונים”, אלא תפקוד טוב יותר ביומיום: יותר ערנות, יותר עניין, יותר עצמאות.
גם שיפור קטן – הוא שיפור ובגיל 90, לפעמים שיפור קטן משנה חיים.
השורה התחתונה
הגיל קובע את הקצב, אבל לא מבטל את האפשרות. גם בגיל מאוד מבוגר אפשר להשפיע. לא תמיד הרבה, אבל לפעמים — מספיק ואסור לוותר מראש.
לסיכום, הייתי רוצה לחדד את כל הדברים. ירידה בזיכרון בגיל המבוגר מעלה הרבה שאלות. חלק רפואיות, חלק רגשיות, וחלק פשוט אנושיות. אם משהו ממה שקראתם כאן מוכר לכם, אם יש התלבטות, חוסר שקט, או רצון להבין טוב יותר מה קורה — לא חייבים להתמודד עם זה לבד.
ד״ר דן מנשס, פסיכיאטר מומחה לפסיכוגריאטריה, מקבל לייעוץ והערכה קוגניטיבית במסגרת פרטית, בקצב מותאם, ועם הסתכלות רחבה על האדם כולו — לא רק על בדיקה אחת או אבחנה.
לתיאום ייעוץ במרפאה הפרטית בתל אביב מדיקל קליניק:
📍 ויצמן 14, תל אביב
📞 טלפון: +972-73-374-6844
📧 אימייל: [email protected]
💬 וואטסאפ: +972 55-923-1022
לפעמים שיחה אחת מסודרת עושה יותר סדר מכל חיפוש באינטרנט.
