“לפני שנתחיל בפודקאסט הזה, תספרי לנו קצת על עצמך ותפקידך בבית חולים איכילוב”
“אני אירנה סטפנסקי, רופאה אונקולוגית כבר יותר משני עשורים. רוב החיים המקצועיים שלי עברו בבית החולים איכילוב, ושם אני מנהלת את האשפוז האונקולוגי. זה תפקיד שמביא איתו הרבה אחריות, והרבה רגעים אנושיים מאוד — חלקם מורכבים, חלקם מחזקים. בעבודה היומיומית שלי אני פוגשת מטופלים עם מחלות פשוטות יותר ומחלות מורכבות מאוד, ומנסה להתאים להם טיפול שלא רק מטפל בגידול, אלא גם שומר עליהם כבני אדם.
בנוסף, אני פוגשת מטופלים גם בקליניקה פרטית בתל אביב מדיקל קליניק, שם אני יכולה לתת יותר זמן, יותר שיחה, ולהיכנס לעומק של כל מקרה. ואני אומרת את זה בכנות — לפעמים זמן והקשבה הם חלק מהטיפול לא פחות מהתרופות.”
1. איך להתמודד רגשית עם אבחנה אונקולוגית?
“אני חושבת שזו אולי השאלה הכי קשה, עוד לפני שמדברים על טיפולים ועל בדיקות. האבחנה עצמה… היא מפילה על אדם עולם שלם ברגע אחד. אף אחד לא מתכונן לזה. גם אנשים שבמשך חודשים חשדו שמשהו לא תקין — כשהם שומעים את המילים “זה סרטן”, הגוף מגיב לפני המחשבה. יש כאלה שמתכווצים. יש כאלה שמרגישים שהאוויר יוצא להם. יש כאלה שנכנסים למין ערפל. וזה טבעי. זאת תגובה אנושית למשהו גדול מדי.
אני רואה את זה כמעט כל יום. אדם נכנס לחדר, יושב מולי, ואני יכולה לראות בשפת הגוף שלו שהלב שלו דופק מהר יותר מהקול שלו. בחלק מהפגישות אני אפילו לא מתחילה ישר להסביר על המחלה. לפעמים הדבר הראשון שאני עושה הוא רק לתת מקום לרגע. לשתיקה. לפעמים אנשים צריכים שמישהו יראה אותם לפני שהוא מתחיל לדבר על רפואה. יש בזה משהו שמייצב.
רבים מהמטופלים אומרים לי: “אני מרגיש שאני מאבד שליטה.” וזו אולי התחושה המרכזית. המחלה מכניסה חוסר ודאות — ובן אדם מטבעו מנסה לחפש איפה הקרקע. כשאין קרקע, הפחד גדל. לכן אחד הכלים הכי משמעותיים להתמודד הוא פשוט לקבל בחזרה חלק מהשליטה. וזה לא חייב להיות משהו גדול. לפעמים זו שליטה על המידע: להבין מה האבחנה באמת אומרת, מה הטיפול הראשון, מה הצעד שאחרי. לפעמים זו שליטה על דברים אחרים — להחליט מי מגיע איתי לפגישה, למי אני מספר, איך אני מסדר את השבוע שלי.
משהו נוסף שאני רואה שוב ושוב הוא שאנשים נוטים להסתגר. הם לא רוצים להעמיס על המשפחה, לא רוצים “להפחיד” את הילדים, לא רוצים שיראו אותם חלשים. אבל בפועל — ההפך קורה. ככל שאדם מסתגר, הדמיון של מי שסביבו הופך קשה יותר. דווקא שיחה פתוחה, אפילו קצרה, מורידה הרבה לחץ משני הצדדים. לפעמים אני מציעה למטופל להביא אדם קרוב לפגישה השנייה, אחרי שההלם הראשוני קצת יורד. זה יוצר תחושת “אנחנו בתוך זה יחד”.
אני גם מאמינה גדולה בשגרה, אפילו כשהיא שבורה. הגוף הנפש מרגישים טוב יותר כשהם יודעים שיש נקודות יציבות ביום: ארוחה מסודרת, הליכה קצרה, טלפון לחבר קרוב. אלו דברים קטנים, אבל הם מזכירים למטופל שהוא לא רק “חולה”. הוא עדיין אותו אדם עם חיים, עם דברים שמחים, עם תנועה. ובאמת — לפעמים, דווקא בזמן המחלה, אנשים מגלים מחדש חלקים בעצמם.
חשוב לי להגיד משהו נוסף, אולי פחות מדובר: מותר לפחד. מותר להיות עצוב. מותר לקום בבוקר ולהגיד “היום קשה לי”. זה לא אומר שהאדם חלש. זה אומר שהוא אנושי. חלק מהטיפול, מבחינתי, הוא לעזור למטופל להיות קיים בתוך הרגש ולא לברוח ממנו. כשאנחנו לא נבהלים מהרגש — הוא הופך קטן יותר.
וכששואלים אותי “מה הדבר הכי חשוב לעשות ברגעים הראשונים?” — אני תמיד אומרת: לא למהר. לא לקבל החלטות גדולות ביום הראשון. לתת לעצמך לנשום. לתת למידע לשקוע. ליצור קשר עם רופא שמוכן לשבת, להסביר, וללכת איתך צעד־צעד. וכשיש צעד ראשון ברור, אפילו צעד קטן, הרבה מהערפל מתפזר.
כי בסופו של דבר — ההתמודדות הרגשית לא נעלמת ביום אחד. היא תנועה. היא גל שבא וחוזר. אבל כשיש מי שמחזיק את הגל איתך, כשיש תוכנית, וכשנותנים לגוף ולנפש זמן, הרבה פעמים מתגלה כוח שאנשים בכלל לא ידעו שיש בהם. ואני רואה את זה כל הזמן. ואני אומרת את זה ממקום של שנים רבות בעבודה הזאת — אי אפשר להישאר לבד בתוך זה. ברגע שמתחילים לשתף, לדבר, לשים מילים, משהו נרגע. לא הכול. אבל משהו. ומשם אפשר להתחיל לצעוד.”
2. מה ההבדל בין טיפול ביולוגי, אימונותרפיה וכימותרפיה?
“זו שאלה שאני שומעת כמעט בכל פגישה ראשונה, והיא חשובה מאוד — כי הרבה מהחרדה נובעת מזה שהטיפולים נשמעים דומים, אבל בפועל הם עובדים בצורה שונה לחלוטין. וכשמבינים את ההבדלים, משהו ברעש הפנימי יורד. אנשים מרגישים שהם מבינים מה נכנס לגוף שלהם ולמה.
כימותרפיה היא בעצם טיפול רחב. היא פועלת נגד תאים שמתחלקים מהר, ולכן היא יעילה נגד גידולים מסוימים. אבל בגלל שהיא לא מדויקת — היא יכולה לפגוע גם בתאים בריאים, כמו שיער, מערכת העיכול ומערכת הדם. זו הסיבה לתופעות הלוואי שאנחנו מכירים. ועדיין, במחלות רבות, כימותרפיה היא כלי מרכזי וחיוני, ולעיתים אפילו מצילת חיים.
טיפולים ביולוגיים הם כבר עולם אחר. אלה תרופות ‘חכמות’ שמכוונות למנגנון מסוים בתוך הגידול — כמו מתג שמדליק את הסרטן. אם אנחנו מצליחים לזהות את המתג הזה בבדיקה גנטית, התרופה יכולה לבלום אותו בדיוק רב. פה ההבדל הגדול: במקום לפגוע בתאים רבים, אנחנו מכוונים למשהו מאוד ספציפי. לכן פעמים רבות יש פחות תופעות לוואי והטיפול מרגיש ‘נקי’ יותר.
ואז יש אימונותרפיה — טיפול שעד לפני 10 שנים היה נשמע כמעט מדע בדיוני. אנחנו לא תוקפים את הגידול ישירות. אנחנו מעירים את מערכת החיסון ומורידים ממנה מחסומים שהסרטן שם עליה. ברגע שהמערכת מזהה את הגידול מחדש — היא יכולה להילחם בו בעצמה. יש מטופלים שהגוף שלהם מגיב בצורה כמעט דרמטית, ממש כמו התעוררות פנימית. מצד שני, יש מי שלא מגיבים, ולכן חשוב לבחור נכון למי לתת ומה הצפי.
לעיתים הטיפול הטוב ביותר הוא שילוב בין הדברים: קצת דיוק, קצת כוח, וקצת הפעלה של מערכת החיסון. זה אחד התחומים היפים באונקולוגיה — ההתאמה האישית. אין נוסחה אחת שמתאימה לכולם. יש אדם, יש גידול, ויש סיפור חיים. והטיפול נבנה מתוך הצירוף הזה.”
3. מהי רפואה מותאמת אישית באונקולוגיה?
“כשאנחנו אומרים ‘רפואה מותאמת אישית’, הרבה אנשים חושבים שזה פשוט לבחור תרופה אחרת. אבל האמת הרבה יותר רחבה. זו כמעט תפיסה חדשה של איך מסתכלים על סרטן. פעם, אם לשני אנשים היו גידולים שנראו דומים ברגל או בריאה — היינו נותנים להם פחות או יותר אותו טיפול. היום אנחנו יודעים שזה כמו להגיד ששני ספרים עם כריכה דומה הם אותו סיפור. זה לא עובד ככה.
בכל גידול יש עולם שלם של מידע גנטי. מוטציות קטנות, חלבונים פעילים, מסלולים ביולוגיים שמתפקדים בצורה לא תקינה. זה דברים שאפשר לראות רק אם בודקים את ה־DNA של הגידול עצמו. וכשנותנים לעצמנו את ההזדמנות להסתכל לתוך המנגנון הזה — אנחנו מגלים שלא תמיד ה’סרטן’ הוא הבעיה, אלא מנוע מאוד ספציפי שמניע אותו.
וזה בדיוק המקום שבו הרפואה המותאמת נכנסת. אנחנו לא מטפלים רק באבחנה כמו ‘סרטן ריאה’ או ‘סרטן שד’. אנחנו מטפלים בתת־קבוצה מאוד מסוימת של המחלה — ולעיתים אפילו בגרסה הייחודית של הגידול אצל אותו אדם. יש מטופלים שאצלם מתגלה מוטציה שמאפשרת תרופה ביולוגית מדויקת. אחרים יתאימו יותר לאימונותרפיה כי המערכת החיסונית שלהם מגיבה אחרת. ולפעמים דווקא כימותרפיה קלאסית תהיה היעילה ביותר.
אני רואה איך מידע גנטי משנה גורלות. היו לי מטופלים שבאבחנה הראשונית נראה שהאפשרויות מוגבלות, ואז בבדיקה מעמיקה גילינו מוטציה שפתחה בפניהם טיפול מתקדם שהאריך חיים בצורה משמעותית. זה רגעים שמזכירים לי כמה חשוב לא למהר ולהניח שהסיפור ברור רק מהצילום.
מעבר לזה, התאמה אישית היא לא רק במולקולות. היא גם באדם: בגיל, בקשיים שהוא חווה, במחלות רקע, ביכולת שלו לשאת טיפול אגרסיבי או דווקא צורך בקו עדין. זו אמנות הרפואה בעיניי — להבין שהטיפול הטוב ביותר הוא לא רק היעיל ביותר, אלא גם זה שאדם יכול ללכת איתו לאורך זמן.
ובסוף, השאלה שאני שואלת את עצמי בכל מקרה היא: מה בדיוק הסיפור של המחלה אצל האדם הזה, וכיצד אני בונה את הטיפול כך שיפעל בדיוק שם?
כשעושים את זה נכון — רואים תוצאות לא רק בסריקות, אלא גם בחיים עצמם.”
4. איך יודעים אם מטופל מתאים לניסוי קליני?
“כשמדברים על ניסוי קליני, הרבה מטופלים ישר מרימים גבה. יש מי שמגיעים עם חשש, כי המילה ‘ניסוי’ נשמעת מאיימת, ויש מי שמגיעים עם תקווה גדולה. ולפני שנכנסים לפרטים הרפואיים, חשוב לי להגיד משהו פשוט:
הדיון סביב ניסוי קליני לא צריך להיות סביב פחד, אלא סביב התאמה רפואית — למי זה מתאים, ומתי זה נכון.
וזו נקודת המוצא לכל החלטה.
השלב הראשון הוא להבין את המחלה עצמה. כל ניסוי קליני מגדיר בדיוק את סוג הגידול, את השלב שלו, אילו טיפולים קודמים בוצעו, ומה מצב המחלה היום. יש ניסויים שמיועדים רק לשלב מוקדם, ויש כאלה שמיועדים למטופלים שכבר עברו כמה קווי טיפול. לפעמים קריטריון קטן מאוד — כמו תפקוד של איבר מסוים — יכול לקבוע אם מטופל יכול להשתתף או לא. זה לא עניין אישי, זו דרישה שנועדה להגן על המטופל.
החלק השני הוא הביולוגיה של הגידול. הרבה מהטיפולים החדשים מיועדים למוטציות או מסלולים ביולוגיים מסוימים. כלומר, אם אנחנו מזהים בגידול מנגנון שידוע שהתרופה הניסיונית פועלת עליו — יש אפשרות אמיתית להתאמה. לעיתים נדרש לבצע בדיקות גנטיות נוספות, לשלוח דגימה למעבדה בחו״ל או לבדוק סמנים נוספים. זה נשמע טכני, אבל אני רואה איך מידע כזה כל פעם מחדש פותח דלת שלא חשבנו עליה קודם.
המרכיב השלישי הוא האדם שמולי. יש ניסויים שמצריכים ביקורים תכופים, בדיקות דם חוזרות ונשנות, או יציבות תפקודית מסוימת. אדם שמאוד חלש, או מי שמתקשה להגיע למרכז רפואי באופן קבוע — לפעמים לא יוכל לעמוד בכך. באותה מידה, יש אנשים שמרגישים שהניסוי מעניק להם כיוון חדש בתקופה של חוסר ודאות. ולכן זו תמיד החלטה משותפת, לא ‘הצעה’ חד־צדדית.
כשאני יושבת עם מטופל ומתלבטים יחד, אני מעדיפה לשים את כל הקלפים על השולחן: מה הסיכוי שהטיפול יעזור, מה הפוטנציאל לתופעות לוואי, מה המשמעות אם נראה תגובה יפה, ומה האפשרויות אם לא תהיה תגובה. אנשים מבינים יותר כשמדברים איתם בגובה העיניים — וזה תמיד מסיר חלק מהחרדה.
ולפעמים, כן — ניסוי קליני הוא הדרך לקבל טיפול מתקדם שעדיין לא זמין בשוק. אבל לא פחות חשוב: זו לא ‘אופציה אחרונה’ בהכרח. לעיתים זה דווקא השלב הנכון ביותר מבחינה רפואית.
אז איך יודעים אם מטופל מתאים?
מסתכלים על המחלה, על הביולוגיה, על הגוף, ועל האדם.
וכשכל ארבעת הדברים מתחברים — זו בדרך כלל אינדיקציה טובה שאנחנו במקום הנכון.”
5. האם טיפולים חדשניים זמינים בישראל?
“זו שאלה שאני שומעת הרבה, במיוחד ממטופלים שמגיעים אליי לייעוץ ראשון ומרגישים שאולי ‘בארצות אחרות יש משהו שאין כאן’. ואני תמיד מחייכת מעט, כי האמת היא שהמציאות בישראל מפתיעה לטובה.
ישראל נמצאת בחזית הרפואית כבר שנים — וזה לא סיסמה. חלק גדול מהטיפולים החדשים ביותר בעולם מגיעים לכאן במהירות, לעיתים אפילו לפני שהם זמינים במדינות גדולות יותר. זה קורה משתי סיבות:
האחת היא האונקולוגיה הישראלית — שהיא מאוד מחוברת למחקר בינלאומי. השנייה היא שבתי החולים כאן משתתפים באופן קבוע במחקרים גלובליים, ולכן התרופות החדשות נמצאות במרחק צעד מהמטופלים שלנו, לא במרחק של שנים.
אני יכולה לתת דוגמה מהשגרה שלי: טיפולים ביולוגיים חדשים שממוקדים במוטציות מסוימות — תרופות שבמקומות אחרים עוד מחכים להן — אנחנו רואים אותן אצלנו יחסית מהר. אותו דבר באימונותרפיה: התרופות מהדור החדש, שפועלות בצורה מדויקת על מערכת החיסון, הפכו כאן לסטנדרט די מהר. זה מאפשר לנו לתת טיפול מותאם אישית ברמה גבוהה מאוד.
יש גם את התחום של מחקרים קליניים. אני יודעת שזה מילה שמפחידה חלק מהמטופלים, אבל בפועל — זו אחת הדרכים המשמעותיות ביותר לקבל גישה לטיפולים חדשניים. המחקרים שמתבצעים בישראל הם חלק מהפרויקטים הגדולים בעולם. כשמטופל מתאים לניסוי כזה, הוא מקבל תרופה שעוד רגע תשנה את כל הדרך שבה יטפלו במחלה הזו בעולם.
ומה שהכי חשוב לי להגיד — טיפולים חדשניים לא מתאימים לכל אחד, ולא בכל שלב. אבל הידיעה שיש לא מעט אפשרויות מתקדמות בישראל נותנת תחושת ביטחון. אנשים מבינים שהם לא ‘נשארו מאחור’. להפך — יש כאן קול רפואי שנמצא עמוק בתוך מרכז העניינים.
וכשזה המצב, ההרגשה של המטופל משתנה. הוא יודע שיש מי שרואה את הקדמה הזו מקרוב, ושאם יש משהו שיכול להתאים לו — אנחנו נזהה אותו. הרבה פעמים זה כבר עושה חצי מהעבודה מבחינת הרוגע.”
6. האם יש טיפולים שיכולים לעצור גרורות?
“זו שאלה שמגיעה בדרך כלל אחרי שתיקה ארוכה. אנשים לא תמיד שואלים אותה בקול — לפעמים הם רק מסתכלים עליי בעיניים ושם אני רואה את הפחד האמיתי. גרורות היא מילה שמטלטלת. היא משנה את התמונה הטכנית, אבל גם את הרגשית. ולכן, כשאני עונה על השאלה הזו, אני משתדלת להיות גם מאוד מדויקת וגם מאוד אנושית.
היום אנחנו יודעים לעשות הרבה יותר ממה שיכולנו לעשות לפני עשור. יש טיפולים שמטרתם לעצור את התקדמות המחלה, לשמור אותה יציבה לאורך זמן, ולעיתים — במקרים מסוימים — אפילו לגרום לה להתכווץ. זה לא אומר ‘ריפוי מלא’, אבל כן אומר שהמחלה יכולה להפוך למצב כרוני שניתן לחיות איתו. וזה שינוי תפיסתי עצום.
כימותרפיות מסוימות עדיין עושות עבודה טובה מאוד בעצירת התפשטות של גרורות, במיוחד כשאנחנו יודעים לבחור את התרופה המדויקת לגידול. אבל רוב הפריצות הגדולות מגיעות מהטיפולים המתקדמים — מהביולוגיות ומאימונותרפיה.
בטיפולים ביולוגיים, כשאנחנו מזהים מוטציה שמפעילה את הגידול, התרופה למעשה ‘מכבה’ את המנגנון הזה. אצל חלק מהמטופלים הגרורות ממש מתכווצות לאורך הזמן. זה משהו שממש רואים בסריקות. לא פלא שמטופלים מרגישים הקלה גדולה כשרואים את המגמה הזו.
אימונותרפיה היא סיפור מרתק בפני עצמו. היא לא פועלת ישירות על הגידול — היא גורמת למערכת החיסון לזהות אותו מחדש. אצל חלק מהאנשים זה יוצר תגובה מדהימה, שהגוף בעצמו מצליח לרסן את הגרורות בצורה יפהפייה. זו לא תגובה שקיימת אצל כל מטופל, ולכן חשוב לבחור נכון מי יכול להרוויח מהטיפול הזה.
ויש גם מקרים, ואני רואה אותם לא מעט, שבהם טיפול משולב — תרופה ביולוגית + אימונותרפיה, או טיפול ממוקד + כימותרפיה — נותן שליטה טובה לאורך זמן. המטרה שלנו היא לא רק להקטין גידולים, אלא בעיקר לייצב את המצב, למנוע התקדמות, ולאפשר למטופל לחיות חיים כמה שיותר מלאים.
אני אומרת את זה בזהירות אבל גם בתקווה: אנחנו כבר לא בתקופה שבה גרורות היו סוף פסוק. ממש לא. יש מחלות גרורתיות שחיות שנים רבות עם טיפול נכון. ויש גם מקרים שבהם מחלה גרורתית מגיבה טוב כל כך, שלפעמים קשה להאמין שזו אותה תמונה מהרגע הראשון.
אבל חשוב לי להיות כנה — לא כל טיפול מתאים לכל מטופל, ולא כל תגובה היא דרמטית. ולכן ההתאמה האישית פה היא קריטית. אנחנו בודקים את הביולוגיה, את הסתמנות המחלה, את תפקודי הגוף, ומנסים לבחור את השילוב שייתן לאדם הכי הרבה שליטה על הסיפור הזה.
ובסוף, מעבר לטכניקה ולתרופות, יש עוד משהו: הידיעה שלא מוותרים. שחיפוש הדרך נמשך. שלמטופל יש צוות שמסתכל קדימה ורואה את האפשרויות, לא רק את המגבלות. וזה, מניסיון, שווה הרבה בפני עצמו.”
7. איך לשמור על איכות חיים בזמן טיפול אונקולוגי?
“אני חושבת שאיכות חיים היא אולי אחד הנושאים שפעם דיברו עליו מעט מדי. היום אנחנו מבינים שזה לא ‘תוספת לטיפול’ — זה חלק מהטיפול עצמו. כל אדם שמתחיל טיפול אונקולוגי שואל את עצמו, לפעמים בסתר: איך אני אחיה בזמן הזה? האם אוכל להמשיך לעבוד? להיות הורה? להיות אני?
והשאלות האלה חשובות לא פחות מהשאלות על הכימותרפיה או האימונותרפיה.
הדבר הראשון שאני אומרת למטופלים הוא שאיכות חיים לא מתחילה ונגמרת בתופעות הלוואי. היא מתחילה בהבנה של התמונה: איזה טיפול נקבל, באיזה קצב, מה צפוי, מה נדיר, ומה ניתן למנוע מראש. כשאדם מבין למה הגוף שלו מגיב כפי שהוא מגיב, פחות מקום נשאר לדמיון — וזה כשלעצמו מפחית חרדה בצורה משמעותית.
אחד הדברים החשובים הוא תנועה. לא פעילות מאומצת — אלא תנועה עדינה, קבועה, שמזכירה לגוף שהוא עדיין חי, עדיין פועל, עדיין מחזיק אותנו. הליכה קצרה, מתיחה בבוקר, אפילו סיבוב קטן מחוץ לבית. זה עושה פלאים לעייפות, לכאב, ולתחושת ‘הסגירות’ שמטופלים רבים מרגישים בתחילת הטיפול.
הנושא של תזונה הוא לא תפריט קשוח אלא התנהלות רגישה מול הגוף. יש ימים שבהם התיאבון מצוין, ויש ימים שבהם הוא יורד. חלק מהעבודה שלי היא ללמד את המטופל להקשיב לסימנים האלה. לא ללחוץ על הגוף, אבל גם לא לאבד הרגלים בסיסיים. לפעמים ארוחה קטנה ונעימה עושה יותר מאשר נאום על “בריאות”. איכות חיים בנויה מהרגעים הקטנים האלה, מהיכולת לשמור על דברים שהיו טבעיים לנו לפני המחלה.
חשוב מאוד לדבר על תמיכה רגשית. אנשים חושבים שזה אומר פסיכולוג או קבוצת תמיכה, אבל לפעמים זה פשוט אדם אחד שניתן לדבר איתו בלי מסכות. משפחה, חבר, שכן טוב. אני רואה מטופלים שמחזיקים בתוכם הכול, והעומס הזה נשפך לגוף בצורה של עייפות, כאב, תחושת כבדות. ברגע שהדברים נאמרים בקול — לא נפתרת הבעיה, אבל משהו מתרכך.
עוד דבר שלא תמיד מדברים עליו הוא טיפול בכאב. אנשים נוטים לחשוב שכאב הוא “חלק מהמחלה”, ושהם צריכים להיות חזקים. אני אומרת ההפך: כאב לא מטופל מוריד איכות חיים, פוגע בשינה, פוגע בתיאבון, וגם פוגע ביכולת של הגוף להתמודד. יש היום פתרונות מצוינים — תרופות, פיזיותרפיה, תרגול נשימה, לפעמים אפילו טכניקות של דמיון מודרך — וחשוב להשתמש בהם.
ולבסוף, יש את הדבר שאי אפשר למדוד — החזרה לדברים שנותנים משמעות. מטופלים שממשיכים לעבוד חלקית, לצייר, לבשל, לטפל בנכדים, אפילו לצפות בסדרה שהם אוהבים — אלה רגעים שבהם המחלה לא מנהלת את החיים. ואני רואה מה זה עושה לאדם: זה מזכיר לו שהוא הרבה יותר מהאבחנה שלו.
איכות חיים בזמן טיפול אונקולוגי לא נבנית ביום אחד. אבל היא נבנית. מטרתי היא לעזור למטופל לשמור על מי שהוא — לא רק להילחם במחלה. וכשמצליחים לבנות את האיזון הזה, גם הטיפול עצמו מרגיש פחות כבד, פחות מפחיד, ויותר כמו מסע שיש בו גם רגעים של אור.”
8. האם כל מטופל צריך לעבור בדיקות גנטיות?
“בדיקות גנטיות הפכו בשנים האחרונות לכלי מרכזי באונקולוגיה, וזה טבעי שזה מעלה הרבה שאלות. אנשים לפעמים חושבים שגנטיקה היא משהו ‘גדול מדי’, או מפחדים לגלות שהם נושאים משהו שיעבור לילדים. אבל חשוב לעשות סדר: רוב הבדיקות הגנטיות שאנחנו מדברים עליהן היום הן לא בדיקות של המטופל עצמו, אלא של הגידול. זו הבחנה משמעותית מאוד.
כשאנחנו מדברים על בדיקה גנטית של הגידול, אנחנו בעצם מנסים להבין מה ‘מפעיל’ אותו. אילו מוטציות נמצאות בו, אילו חלבונים פעילים ביתר, אילו מסלולים ביולוגיים פועלים בצורה לא תקינה. למה זה חשוב? כי עבור חלק גדול מהמטופלים, המידע הזה משנה לחלוטין את הדרך שבה נבחר טיפול. לפעמים זה פותח דלת לתרופה ביולוגית מאוד מדויקת. לפעמים זה אומר שאימונותרפיה תעבוד טוב יותר. ולפעמים זה אומר שאנחנו צריכים לבחור בכיוון אחר לגמרי.
האם כל מטופל צריך את זה? לא תמיד. יש מחלות שבהן המידע הזה לא משנה את הטיפול, ולכן אין טעם לעשות בדיקה מורכבת ויקרה. אבל במחלות רבות — סרטן ריאה, סרטן שד מסוגים מסוימים, גידולים של מערכת העיכול, מלנומה ועוד — המידע הגנטי הוא מרכזי. הוא יכול ממש לשנות את ההתאמה של התרופה לגידול.
יש גם בדיקות גנטיות של המטופל עצמו, שנועדו לזהות נטייה תורשתית. כאן אנשים נבהלים יותר. אני תמיד אומרת: לא כל מי שעובר בדיקה מוצא משהו. ורוב מי שמוצא — זה לא אומר שאו־טו־טו תהיה מחלה. זה בעיקר כלי שמאפשר לנו לעקוב טוב יותר ולהגן על בני משפחה במידת הצורך. זה לא ‘עונש’, זו הזדמנות לדעת ולהתכונן.
אני זוכרת מטופלת צעירה שהגיעה עם סרטן שד, וגילינו מוטציה תורשתית שהייתה משמעותית גם עבורה וגם עבור אחותה. זה היה רגע קשה, אבל זה גם איפשר להן לקבל החלטות שמנעו מחלה עתידית. זה חלק מהיופי של המידע הזה — הוא לא רק מסביר מה קורה עכשיו, הוא משאיר מקום לשליטה בהמשך החיים.
יש מקרים שבהם אני אומרת למטופל: בוא נעשה את הבדיקה, כי היא יכולה לפתוח לנו אפשרויות טיפוליות שלא קיימות בלי המידע הזה. ויש מקרים שאני אומרת: במקרה שלך, זה לא ישנה את ההחלטות — לכן אין צורך. המטרה שלי היא לא ‘לעשות בדיקות’, אלא להשתמש רק במה שמקדם אותנו באמת.
ובסוף, השאלה של בדיקות גנטיות חוזרת תמיד לאותו משפט שאני אומרת הרבה:
ככל שאנחנו מבינים את הגידול טוב יותר, כך אנחנו יכולים לבחור טיפול שמתאים לאדם ולא רק לאבחנה.
והמידע הגנטי הוא אחד הכלים שמאפשרים לנו לעשות בדיוק את זה.”
9. מהם המדדים להצלחת טיפול?
“כשמטופל מתחיל טיפול, תמיד יש רגע — לפעמים שבוע אחרי, לפעמים חודש — שבו הוא מסתכל עליי ושואל: “איך נדע שזה עובד?”
וזו שאלה טבעית. אנשים רוצים ודאות. רוצים סימן. רוצים עוגן. אבל האמת היא שהצלחה בטיפול אונקולוגי היא מושג הרבה יותר רחב ממה שהרבה חושבים.
הדבר הראשון שאנחנו מסתכלים עליו הוא כמובן הדמיה – CT , PET-CT, MRI, תלוי בסוג הגידול. אם הגידול קטן — זו תשובה ברורה. אבל לא תמיד הגודל הוא מה שמשנה. לפעמים הגידול לא קטן, אבל הוא משתנה מבפנים: פחות פעיל, פחות “חי”. לפעמים רקמות מסוימות נראות יציבות, וזה בפני עצמו הצלחה גדולה. חשוב להבין: יציבות של מחלה היא לא דבר שלילי. לפעמים יציבות לאורך זמן היא ההבדל בין מחלה שמתנהגת באגרסיביות לבין מחלה שניתן לחיות איתה.
המדד השני הוא התסמינים של המטופל. יש מטופלים שמרגישים שיפור עוד לפני שהצילום מראה זאת. פחות כאב. נשימה קלה יותר. יותר אנרגיה. תיאבון שחוזר. מבחינתי — זה מידע חשוב לא פחות מהסריקה. הגוף לפעמים מספר לנו את האמת הרבה לפני המחשב.
אנחנו גם בודקים סמנים בדם, במקרים מסוימים. חלק מהגידולים מפרישים חלבונים שאנחנו יכולים למדוד. אם הם יורדים — זה סימן טוב. אבל גם כאן צריך זהירות: סמנים הם כלי עזר, לא כלי יחיד. הם יכולים לעלות מסיבות אחרות, ולכן אני לעולם לא מקבלת החלטה על סמך מספר אחד.
יש גם מדדים שאנחנו כמעט לא מדברים עליהם, אבל הם קריטיים: איכות חיים. אם אדם שחי עם כאב יומיומי פתאום ישן טוב יותר, או יכול ללכת כמה דקות בלי לעצור, או חוזר לעבודה חלקית — זה הישג רפואי. לפעמים הרבה יותר משמעותי ממה שהצילום מראה. הצלחה היא לא רק “מה קרה לגידול”, אלא “מה קרה לאדם”.
ולבסוף — יש את המדד של משך הזמן. לפעמים הטיפול לא מקטין את הגידול, אבל הוא שומר על המצב יציב במשך חודשים ארוכים ואפילו שנים. זה הישג אדיר, במיוחד במחלות גרורתיות. אנחנו לא רודפים אחרי תמונה ״מושלמת״ — אנחנו מחפשים שליטה, איזון, חיים שהם אפשריים.
אני תמיד אומרת למטופלים:
אנחנו לא בוחנים את הטיפול רק בעיניים של מכונה, אלא בעיניים של בן אדם.
אם הגוף מרגיש טוב יותר, אם המחלה יציבה, אם יש תנועה קדימה — זה טיפול מצליח.
והמסע הזה הוא לא צילום אחד, אלא סדרה של רגעים שמרכיבים תמונה.”
10. האם אפשר להפסיק טיפול באמצע?
“זו אחת השאלות שמטופלים שואלים בדרך כלל כשהם כבר בתוך התהליך, אחרי שהגוף מרגיש את המשקל של הטיפול. לפעמים זו עייפות. לפעמים תופעות לוואי. לפעמים פשוט הצפה רגשית. והאמת? זו שאלה לגיטימית לגמרי. טיפול אונקולוגי הוא מסע, ולא כל יום במסע הזה נראה אותו דבר.
אפשר להפסיק טיפול — אבל לא לבד.
וזה אולי הדבר הכי חשוב במשפט הזה. הפסקת טיפול היא צעד שיש לו משמעות רפואית, ולכן צריך לעשות אותו ביחד, מתוך הבנה מלאה של מה עומד מאחורי הפסקה כזו.
יש כמה מצבים שבהם אני בעצמי מציעה הפסקה. למשל, כאשר התופעות קשות מדי ופוגעות באיכות החיים בצורה שאינה סבירה. יש גבול למה שהגוף יכול לשאת, וגם אם הטיפול עובד — לפעמים צריך לתת לגוף הפוגה, לא כדי לוותר, אלא כדי לאפשר לו להמשיך. יש גם מצבים שבהם אנחנו מזהים שהטיפול לא עושה את מה שציפינו ממנו — ואז אין טעם להמשיך בו רק מתוך ‘הרגל’.
מצד שני, יש מטופלים שמרגישים מותשים ורוצים לעצור, אבל בצילום אנחנו רואים תגובה טובה מאוד. ואז מתנהל דיון אחר לגמרי: מה המחיר של הפסקה? האם ניתן להוריד מינון? האם אפשר לשנות פרוטוקול? לפעמים אפשר לתת טיפול בתדירות נמוכה יותר כדי לאפשר נשימה. זו לא תמיד ‘הכול או כלום’.
אני מנסה לזכור בכל רגע שהחיים של המטופל לא נעצרים בגלל הטיפול. יש לו משפחה, עבודה, גוף שרוצה מנוחה, נפש שזקוקה לשקט. ולכן השיחה על הפסקת טיפול היא לא רק שיחה רפואית — היא שיחה אנושית. מה המטופל מרגיש? ממה הוא מפחד? מה הוא מוכן לסבול עכשיו ומה לא? כשדברים נאמרים בקול, התמונה הופכת ברורה יותר.
יש גם מקרים שבהם הפסקה זמנית דווקא מחזקת את המשך הטיפול. זה נותן למטופל רגע להתייצב, לאסוף כוחות, ולהמשיך עם פחות פחד ויותר שליטה. ואני רואה את זה לא מעט — דווקא אחרי הפסקה קצרה, אנשים חוזרים עם כוחות שהם לא ידעו שיש להם.
אז כן, אפשר להפסיק טיפול באמצע — אבל ההחלטה חייבת להיות משותפת, שקולה, ומבוססת על נתונים ולא רק על רגע קשה. לפעמים זה הצעד הנכון, לפעמים זה צעד שכדאי לדחות, ולפעמים יש דרך אמצע שלא חשבנו עליה.
העיקר הוא לא להיות לבד עם ההחלטה הזו. זו אחת ההחלטות העדינות ביותר בטיפול אונקולוגי, וכמו כל דבר עדין — צריך להחזיק אותה ביחד.”
11. איך משלבים רפואה קונבנציונלית עם גישות משלימות?
“זו שאלה שאני שומעת כמעט בכל שבוע, ורוב הזמן עוד לפני שהיא נאמרת במילים — אני כבר רואה אותה בעיניים של המטופל. יש איזו תחושה שרפואה ‘משלימה’ עומדת בניגוד לרפואה ‘קונבנציונלית’. אבל האמת הרבה יותר פשוטה:
אנשים מחפשים הקלה. מחפשים משהו שיעזור להם להרגיש טוב יותר במהלך הטיפול. וזה טבעי. זה אנושי מאוד.
אני אומרת בצורה ברורה: רפואה משלימה יכולה להשתלב מצוין בטיפול אונקולוגי, כל עוד עושים זאת נכון, בזהירות, ובתיאום עם הרופא. זה לא ’שחור או לבן’. זה לא צריך להיות בחירה בין שני עולמות. לפעמים דווקא השילוב הוא זה שמייצר את התוצאה הטובה ביותר.
כשאנחנו מסתכלים על הטיפול האונקולוגי, אנחנו מטפלים במחלה עצמה — אבל הנפש, הגוף, השינה, הכאב, המתח — כל אלה משפיעים לא פחות על היכולת של המטופל לשאת את הטיפול. כאן נכנסות הגישות המשלימות: דיקור, נשימה, מדיטציה, עיסוי רפואי, יוגה עדינה, עבודה עם מיינדפולנס. אלה כלים שיכולים לשפר שינה, להפחית חרדה, לעזור בהתמודדות עם בחילות או כאבים. לפעמים ההשפעה שלהם נוגעת למקומות שהתרופות לא מצליחות להגיע אליהם.
אבל יש גם חלק שצריך לומר בצורה ברורה: יש טיפולים משלימים שיכולים להתנגש עם תרופות אונקולוגיות. צמחי מרפא מסוימים, תוספים ‘טבעיים’, חומרים שיכולים להשפיע על הכבד — אלה יכולים לפגוע ביעילות של טיפול, או לגרום לנזק. וזה לא תמיד ידוע למטופל. לכן אני תמיד מבקשת לדבר לפני שמתחילים משהו חדש. לא כדי להגיד ‘לא’, אלא כדי להגיד ‘בואו נראה מה באמת בטוח’.
אני זוכרת מטופלת צעירה שעברה אימונותרפיה וסבלה ממתח רב. היא ניסתה נשימות מודרכות ודיקור — וזה הפחית לה כמעט חצי מהעומס הרגשי. מצד שני, היו מטופלים שרצו לקחת תוספים ‘לחיזוק מערכת החיסון’, וכשבדקנו לעומק — זה היה יכול לפגוע בטיפול עצמו. זו בדיוק הסיבה לשיחה.
הרפואה המשלימה לא אמורה להחליף טיפול אונקולוגי — אבל היא בהחלט יכולה להיות חלק מהדרך.
וכשזה נעשה בחכמה, זה עוזר למטופל לשמור על איזון, על רוגע, על תחושת שליטה.
לפעמים זה גם מחזיר לו חלק מהיכולת להיות בעמדה אקטיבית בתוך המחלה, ולא רק פסיבית.
ובסוף, כמו בכל דבר באונקולוגיה, גם כאן המפתח הוא אחד: שקיפות.
אם מדברים, אם מתייעצים, אם בוחנים ביחד — אפשר ליצור שילוב שמכבד את שני העולמות ומשרת את האדם שנמצא ביניהם.
וזה, בעיניי, אחד הדברים היפים ביותר בטיפול: היכולת להקשיב לכל מה שאדם מביא איתו — גם הפיזי וגם הנפשי — ולתת לו מענה רחב באמת.”
12. איך מתאימים טיפול לחולה מבוגר או חלש?
“כשאדם מבוגר נכנס לחדר, לפעמים עוד לפני שהוא מתיישב אני כבר רואה את הדאגה בעיניים של בני המשפחה. הם מפחדים שהטיפול יהיה ‘כבד מדי’, שהגוף לא יעמוד בזה, שזה “יותר מדי בשבילו”. ודווקא כאן חשוב להבין משהו בסיסי: טיפול אונקולוגי בגיל מבוגר הוא לא מטרה — הוא התאמה. התאמה עדינה, אישית, רגישה מאוד. אין נוסחה אחת שמתאימה לכולם.
הדבר הראשון שאני בודקת הוא הגיל הביולוגי, לא הכרונולוגי. יש מבוגרים בני 80 שחיים, מתפקדים, הולכים, מבשלים, עולים מדרגות. ויש אנשים צעירים מהם בהרבה שמתקשים לקום מהמיטה. לכן השאלה היא לא “בן כמה אתה?”, אלא “איך אתה חי? מה הגוף שלך מספר לנו? איך אתה מתמודד עם מאמץ?”. לעיתים התשובות האלו משנות לחלוטין את הדרך שבה אני חושבת על הטיפול.
השלב הבא הוא מיפוי מאוד מדויק של מחלות הרקע — לב, כליות, לחץ דם, סוכרת, תרופות קבועות. כל מערכת בגוף מספרת לנו חלק מהסיפור. וכשמבינים את התמונה המלאה, אפשר לדעת איזה טיפול יהיה עדין מדי, איזה יהיה אגרסיבי מדי, ואיזה דווקא מתאים.
אחד הכלים החשובים ביותר בגיל מבוגר הוא שינוי מינונים. לא חייבים לתת את המינון המקסימלי של כימותרפיה כדי שיהיה אפקט טיפולי. לפעמים הורדה של 20–30% מהמינון נותנת אותה תוצאה — אבל עם הרבה פחות תופעות לוואי. יש מטופלים מבוגרים שהגיבו מצוין לקווים עדינים יותר של טיפול רק כי אפשרנו לגוף שלהם מרחב נשימה.
בטיפולים ביולוגיים ובאימונותרפיה ההתאמה עוד יותר מדויקת — אלו טיפולים שהגוף המבוגר לעיתים נושא טוב יותר מכימותרפיה. ולכן אנחנו בוחנים כל מקרה מחדש: האם יש מוטציה שאפשר לנצל? האם מערכת החיסון מגיבה? האם קיים טיפול שפועל באופן ממוקד ומהווה בחירה בטוחה יותר?
אסור לשכוח גם את התמיכה הפיזית והרגשית. אדם מבוגר לא יכול לשאת טיפול קשה בלי ליווי: תזונה מותאמת, עזרה בשינה, פיזיותרפיה עדינה, תמיכה במשפחה. לעיתים תמיכה נכונה מאפשרת טיפול שאחרת היה בלתי אפשרי. המשפחה הופכת חלק מהטיפול, לא רק ‘נלווית’.
אני זוכרת מטופל בן 86 שהגיע עם חשש עצום מכל טיפול. הוא אמר לי: “אני לא רוצה לסבול.” אחרי הערכה מלאה הבנו שאפשר לתת לו טיפול עדין, אחת לשלושה שבועות, במינון נמוך. הוא קיבל אותו שנה וחצי, חי טוב, יציב, המשיך ללכת למכולת, המשיך לשחק עם הנכדים שלו. זה היה שיעור אדיר בכמה מדויק צריך להיות.
ובעיקר — חשוב להבין שחולה מבוגר לא “פחות ראוי” לטיפול. הוא פשוט צריך טיפול אחר.
עדין יותר. מותאם יותר. קשוב הרבה יותר.
וכשבונים את זה נכון — הגיל כבר לא מכריע את התמונה כמו שפעם חשבו.
הוא רק עוד פרמטר. לא מגבלה.”
13. מתי כדאי לבקש חוות דעת נוספת?
“אני חושבת שחוות דעת נוספת היא אחד הדברים שהרפואה המודרנית מאפשרת — ולא צריך לפחד ממנה. אנשים לפעמים מתביישים לשאול, כאילו הם חוששים ‘לפגוע’ ברופא או לשדר חוסר אמון. אבל מבחינתי, זה בדיוק להפך: חוות דעת נוספת היא חלק מטיפול אחראי, בוגר, כזה שעוזר למטופל להבין את כל התמונה.
יש כמה מצבים שבהם אני בעצמי מציעה למטופל לשקול חוות דעת נוספת. הראשון הוא כאשר יש מספר אפשרויות טיפוליות, וכל אחת מהן יכולה להיות נכונה. זה קורה הרבה באונקולוגיה: טיפול ביולוגי יכול להתאים, וגם טיפול כימותרפי, וגם אימונותרפיה. לפעמים אפילו סדר מתן הטיפולים משפיע. כשכמה דרכים פתוחות — הגיוני מאוד לשמוע קול נוסף.
מצב נוסף הוא כאשר המחלה מתנהגת בצורה לא אופיינית. אם הגידול לא מגיב כפי שציפינו, או אם מופיעים סימנים חדשים שלא תואמים את התמונה המקורית — כדאי לפעמים שמומחה נוסף יבחן את המקרה. לא כי פספסנו משהו, אלא כי יש מחלות שמתנהלות בצורה מורכבת, וחוכמה היא להביא עוד זוג עיניים.
יש גם אנשים שמבקשים חוות דעת נוספת מסיבה רגשית לגמרי — הם רוצים להבין שוב, לשמוע את הדברים בקול אחר, לעכל את התוכנית. וזה בסדר גמור. לפעמים המידע בפעם הראשונה מציף, והאוזן לא קולטת הכול. אני רואה את זה המון: במפגש הראשון יש הלם. במפגש השני — הדברים מתחילים להתבהר. לפעמים קול אחר עוזר להשלים את הפער הזה.
אני זוכרת מטופל שאמר לי: “אני רוצה לשמוע עוד דעה, רק כדי להיות בטוח שאני הולך בדרך הנכונה.” אמרתי לו שאני חושבת שזה רעיון מצוין. הוא הלך, שמע, חזר — ובחר להמשיך בטיפול שהצענו. אבל ההבדל היה ענק: הוא חזר רגוע. רגוע באמת. כי עכשיו הוא ידע שהוא בחר, לא רק הלך אחרי הוראות.
ובעיקר, חשוב לי להגיד: חוות דעת נוספת היא לא צעד של מרד, אלא צעד של בירור.
וכשאדם מבין לעומק מה מצבו ומה האפשרויות, הוא נכנס לטיפול עם הרבה יותר ביטחון.
זה לא רק מה שאנחנו עושים — זה איך המטופל מרגיש עם זה.
ואם חוות דעת נוספת עוזרת לגבש בהירות — זה שווה את הכול.”
14. איך נראית פגישה ראשונה עם אונקולוג בכיר?
“אני יודעת שפגישה ראשונה עם אונקולוג היא רגע שאנשים לא שוכחים. יש מטופלים שאומרים לי אחר כך שהם כמעט לא ישנו בלילה לפני. הם מגיעים עם ערימה של בדיקות, עם רשימת שאלות, עם הלב קצת בסערה. וזה טבעי. זה רגע שמרגישים בו את כובד המציאות. ולכן, מבחינתי, הדבר הראשון שקורה בפגישה — עוד לפני הרפואה — הוא אנושיות.
בפגישה הראשונה אני לא רצה ישר לבדיקות. אני רוצה להבין מי האדם שיושב מולי. מה עבר עליו בחודשים האחרונים. מה הפחיד אותו. מה הוא מבין, ומה הוא עוד לא הספיק לשאול. לפעמים אנשים מתחילים לספר לי על התסמינים, לפעמים על המשפחה, לפעמים דווקא על משהו קטן שנראה לא קשור — אבל זה קשור. כי אנחנו לא מטפלים בגידול. אנחנו מטפלים באדם.
אחרי שהאוויר קצת נרגע, אנחנו עוברים ביחד על המידע הרפואי:
הפתולוגיה, ההדמיות, בדיקות הדם, ההיסטוריה הרפואית, תרופות קבועות, תסמינים נוכחיים. אני מסבירה כל דבר במילים פשוטות — לא כי המטופל לא מבין, אלא כי אני רוצה שהוא יבין בלי מאמץ. מחלה קשה כבר מאמצת מספיק. ההסברים צריכים להיות ברורים ונגישים.
ואז מגיע השלב של בניית מפת הדרך.
אני אומרת למטופל: בוא נבין מה אפשר לעשות, מה מומלץ, ומה האפשרויות שעומדות בפנינו. אני מסבירה את היתרונות של כל טיפול, את החסרונות, את ההיגיון, את הצפי. לפעמים זו שיחה קצרה וברורה. לפעמים זו שיחה ארוכה, עם רגעים של שתיקה, עם דמעות, עם שאלות שחוזרות כמה פעמים. זה בסדר. זו הפגישה הראשונה. היא לא אמורה להיות מושלמת — היא אמורה להיות אמיתית.
הרבה פעמים אני מציעה שהפגישה הראשונה לא תהיה גם הפגישה שבה מקבלים את ההחלטות הכי גדולות. אדם צריך לעכל. לחזור הביתה. לדבר עם משפחה. לקרוא שוב את ההסבר שקיבלנו. כשחוזרים לפגישה השנייה — התמונה נראית אחרת. בהירה יותר. פחות מפחידה.
אני גם רואה חשיבות עצומה בלהשאיר מקום לשאלות.
יש מטופלים שמגיעים עם רשימה מסודרת, ויש כאלה שאומרים “לא יודע אפילו מה לשאול”. שניהם לגמרי בסדר. חלק מהתפקיד שלי הוא לעזור לאדם להבין מה חשוב לדעת ומה פחות. לעזור לו לשאול את השאלות שלפעמים הוא בכלל לא ידע שצריך לשאול.
והדבר האחרון, אולי החשוב ביותר:
אני רוצה שהמטופל ייצא מהפגישה הראשונה עם תחושת כיוון. לא עם תשובות לכל דבר, אלא עם ידיעה שהוא לא הולך בדרך הזו לבד. שיש תכנית. שיש מישהו שמחזיק את המורכבות הזו בשבילו.
ואני אומרת את זה הרבה — טיפול אונקולוגי לא מתחיל כשנותנים את התרופה הראשונה. הוא מתחיל בפגישה הזו, ברגע שבו אדם מרגיש שמישהו מבין אותו ושומע אותו. משם מתחילה הדרך.”
“ולבסוף, אני רוצה להגיד משהו קטן, אולי הכי חשוב מכל מה שדיברנו עליו. אונקולוגיה היא תחום רפואי, אבל המפגש האמיתי הוא בין אנשים. כל שאלה ששאלתם כאן, וכל שאלה שנשארה בלב — היא לגיטימית. אף אחד לא צריך לעבור את זה לבד, ואף שאלה אינה ‘מטרידה’ או ‘קטנה מדי’.
אם אתם מרגישים שאתם צריכים הכוונה, חיזוק, או פשוט עוד רגע של בהירות בתוך כל המורכבות — אני כאן. זה חלק מהתפקיד שלי, וגם חלק מהשליחות שלי. וכמו שאמרתי למטופלים רבים לאורך השנים: הדרך קשה, אבל הולכים בה ביחד.”
