פרופ. רוט יונתן

אני חושב שחוות דעת שנייה היא לא סימן לחוסר אמון ברופא הראשון, אלא חלק מקבלת החלטה נכונה.

כשמדובר בניתוח מוח, במיוחד אם מדובר בגידול, ציסטה, הידרוצפלוס או אפילפסיה שמצריכה התערבות, אני בהחלט מבין משפחות שרוצות לשמוע עוד דעה לפני שהן מקבלות החלטה.

מה שאני בודק בפגישה הוא לא רק האם צריך לנתח, אלא גם האם זה הזמן הנכון, האם קיימות אפשרויות נוספות, ואם כן – מה היתרונות והחסרונות של כל אחת מהן.

לא מעט מטופלים מגיעים אליי אחרי שכבר קיבלו המלצה לניתוח. לפעמים אני מסכים לחלוטין עם התוכנית שנבנתה עבורם, ולפעמים אני חושב שאפשר לבחור בגישה אחרת או אפילו להמשיך במעקב בשלב הזה.

המטרה שלי אינה לשכנע מטופל לעבור ניתוח אצלי. המטרה היא שהוא יבין בדיוק למה אנחנו ממליצים על טיפול מסוים, ויקבל את ההחלטה כשהוא שלם איתה.

ממש לא.

אני חושב שאחד הדברים שמלחיצים הורים הוא עצם המילה "ציסטה". ברגע שהיא מופיעה בתשובת ה-MRI, קל לחשוב שמדובר במשהו מסוכן שדורש טיפול מיידי. בפועל, זה ממש לא תמיד המצב.

אני רואה לא מעט ילדים שמופנים אליי בגלל ציסטה שהתגלתה במקרה, בלי קשר לתלונות שבגללן בוצעה הבדיקה. בחלק גדול מהמקרים אנחנו בכלל לא מגיעים לניתוח, אלא מסתפקים במעקב ובבדיקות תקופתיות.

מה שמעניין אותי הוא לא רק מה כתוב בפענוח, אלא האם הציסטה באמת גורמת ללחץ על המוח, מפריעה לזרימת נוזל המוח או מסבירה את התסמינים שהביאו את המטופל לבדיקה.

רק אחרי שמחברים את כל הנתונים האלה אפשר לדעת האם נכון להמשיך במעקב או שיש צורך בהתערבות.

הרבה מטופלים מגיעים אליי עם השאלה הזאת אחרי שקראו באינטרנט על "ניתוח ללא פתיחת גולגולת".

אני תמיד עוצר את הציפייה הזאת, כי היא לא מדויקת.

ניתוח אנדוסקופי הוא לא מטרה בפני עצמה. הוא כלי. וכמו כל כלי, צריך לדעת מתי נכון להשתמש בו.

כאשר המבנה של המחלה והמיקום שלה מאפשרים זאת, אפשר לבצע את הניתוח דרך גישה קטנה יותר, עם פחות פגיעה ברקמות תקינות ולעיתים גם עם החלמה מהירה יותר.

אבל אם אני חושב שגישה אחרת תהיה בטוחה יותר עבור המטופל, אני אבחר בה בלי להסס. מבחינתי, הצלחת הניתוח חשובה הרבה יותר מסוג החתך.

לא.

רוב הילדים עם אפילפסיה לעולם לא יזדקקו לניתוח, והטיפול שלהם מתבצע אצל נוירולוג ילדים באמצעות תרופות.

אני נכנס לתמונה בדרך כלל כאשר ההתקפים אינם מאוזנים למרות טיפול מתאים, או כאשר עולה חשד שקיים מוקד ברור במוח שניתן לטפל בו בניתוח.

גם אז, אף אחד לא ממהר לחדר הניתוח. לפני כל החלטה מבצעים בירור מקיף שכולל בדיקות הדמיה, EEG ולעיתים בדיקות נוספות, ורק לאחר מכן מחליטים האם ניתוח באמת יכול להועיל.

אני תמיד אומר להורים שלא כל אפילפסיה היא מחלה ניתוחית, אבל במקרים המתאימים ניתוח יכול לשנות לילד את איכות החיים בצורה משמעותית.

זו שאלה שאני נשאל לא מעט.

התשובה היא שלא תמיד.

יש מצבים שבהם שאנט הוא הפתרון הנכון והבטוח ביותר, אבל יש גם מטופלים שמתאימים לניתוח אנדוסקופי שמאפשר להחזיר את זרימת נוזל המוח בלי צורך בהשתלת שאנט.

אני לא מחליט לפי האבחנה בלבד. אני בודק מה גרם להידרוצפלוס, איפה נמצאת החסימה, מה גיל המטופל ומה ייתן לו את הסיכוי הטוב ביותר לטווח הארוך.

לכן שני מטופלים עם אותה כותרת של "הידרוצפלוס" יכולים לקבל המלצות שונות לחלוטין.

האמת? קודם כל לא לרוץ לחפש אותו בגוגל.

אני אומר את זה כמעט בכל שבוע.

השם של הגידול הוא רק חלק קטן מהסיפור. הרבה יותר חשוב להבין איפה הוא נמצא, איך הוא מתנהג, האם הוא גדל, האם הוא מסביר את התסמינים והאם בכלל צריך לטפל בו עכשיו.

ראיתי לאורך השנים מטופלים שהגיעו אליי משוכנעים שהם חייבים ניתוח דחוף, ובסופו של דבר ההמלצה הייתה דווקא מעקב. ראיתי גם את המקרים ההפוכים.

לכן אני תמיד מעדיף לראות את בדיקות ההדמיה בעצמי לפני שאני נותן תשובה.

זו שאלה מצוינת.

רבים חושבים שנוירוכירורגיית ילדים היא תחום נפרד לגמרי, אבל יש מחלות שמופיעות גם בילדים וגם במבוגרים.

דווקא הניסיון בניתוחי ילדים מחייב עבודה עדינה ומדויקת במיוחד, משום שכל מילימטר משמעותי. את אותה גישה אני מיישם גם בניתוחים של מטופלים מבוגרים, בעיקר בגידולים של חדרי המוח, בציסטות ובפתולוגיות מורכבות של בסיס הגולגולת.

בסופו של דבר, אני לא מטפל לפי גיל. אני מטפל לפי המחלה שעומדת מולי.

בוודאי.

יש לא מעט אנשים שמגיעים אליי כשהם כבר מחזיקים  MRI, CT או חוות דעת אחרת, אבל עדיין לא מבינים מה המשמעות של הממצאים.

לפעמים כל מה שצריך הוא להסביר בשפה פשוטה מה באמת רואים בבדיקה, האם יש סיבה לדאגה, והאם בכלל צריך לעשות משהו בשלב הזה.

אני חושב שמטופל שמבין את המצב שלו יכול לקבל החלטות הרבה יותר נכונות, גם אם בסופו של דבר מחליטים שלא לבצע שום טיפול.

זו כנראה השאלה הכי קשה להורים.

כששומעים את המילים "ניתוח מוח", התחושה היא שצריך להחליט מיד. בפועל, ברוב המקרים יש זמן לעצור, להבין בדיוק במה מדובר ולתכנן את הצעד הבא בצורה מסודרת.

יש כמובן מצבים דחופים שבהם אין מקום להמתין, אבל הם אינם הרוב.

אני תמיד מעדיף שהמשפחה תשאל את כל השאלות, תבין למה אנחנו ממליצים על ניתוח, ורק אחר כך תקבל החלטה. כשמבינים את הסיבה ואת המטרה של הטיפול, הרבה יותר קל להתמודד גם עם התקופה שאחריו.

אני לא חושב שיש תשובה אחת שמתאימה לכולם.

אם הייתי נותן עצה אחת למשפחה שעומדת לפני ניתוח, הייתי אומר: אל תבחרו רופא רק בגלל תואר או המלצה שקראתם באינטרנט.

תשאלו כמה ניסיון יש לו בדיוק בניתוח מהסוג שאתם צריכים, האם הוא מבצע אותו באופן קבוע, ומהן האפשרויות האחרות שעומדות בפניכם.

לא פחות חשוב מזה, תרגישו שאתם סומכים על מי שיושב מולכם. אתם צריכים לצאת מהפגישה עם תחושה שקיבלתם תשובות אמיתיות, גם אם חלק מהן לא היו פשוטות לשמוע.

לא.

זו אחת הטעויות הנפוצות ביותר שאני פוגש.

המילה "גידול" מתארת שיש רקמה שגדלה בצורה לא תקינה, אבל היא לא אומרת אם מדובר בגידול שפיר או ממאיר.

יש גידולים שגדלים לאט מאוד ואפשר לעקוב אחריהם במשך שנים, ויש גידולים שמצריכים טיפול כבר בשלב מוקדם. לכן אני משתדל לא להשתמש במילה "סרטן" לפני שיש לנו אבחנה ברורה.

אני לא מתחיל מלדבר על ניתוח.

קודם כול אני רוצה להבין את הסיפור כולו — איך התחילו התסמינים, למה בוצעו הבדיקות, איך המטופל מרגיש היום ומה הכי מדאיג אותו או את בני המשפחה.

אחר כך אנחנו עוברים יחד על בדיקות ה־MRI  או ה־CT, ואני מסביר מה באמת רואים בהן, בלי מונחים מסובכים.

רק אחרי שיש תמונה מלאה אפשר לדבר על האפשרויות שעומדות בפנינו. לפעמים ההמלצה תהיה ניתוח, לפעמים טיפול אחר, ולפעמים דווקא מעקב.

לא בהכרח.

יש מקרים שבהם ניתוח הוא אכן האפשרות הטובה ביותר, אבל יש גם מצבים שבהם אפשר לשקול מעקב, טיפול תרופתי או קרינה, בהתאם לסוג המחלה.

אני משתדל לא לשאול רק "איך מנתחים?", אלא קודם כול "האם ניתוח הוא באמת הדרך הנכונה עבור המטופל הזה?"

בעיניי, ההחלטה החשובה ביותר היא לא איך לבצע את הניתוח, אלא האם נכון לבצע אותו מלכתחילה.